ישראל בנתה שתי חברות ביטחוניות ממשלתיות, והיריבות ביניהן מייצרת חלופות, פריצות דרך ועליונות טכנולוגית. כשהתעשייה האווירית ורפאל מתחרות על אותה דרישה בחו"ל, אותו יתרון הופך למנוף נגד בעל המניות המשותף: מדינת ישראל.
הלקוח מקבל שני מוכרים ישראלים עם פתרונות תחליפיים ומחלץ מהם ויתורים במחיר, במימון, בייצור המקומי, בהעברת הידע, בתחזוקה, בחלפים, באחריות, בקיזוזי הגומלין ובתנאי התשלום. אחת יכולה לזכות, וישראל להפסיד.
זו אוטואימוניה כלכלית: יריבות שמייצרת עליונות בבית שוחקת בחו"ל את ערך שני נכסי המדינה לטובת הקונה.
הפתרון אינו מיזוג אלא גבול. ישראל זקוקה לשני מרכזי ידע, לשתי תשובות הנדסיות וללחץ תחרותי שמונע קיבעון. במדינה התלויה ביכולת עצמית, כפילות טכנולוגית היא ביטוח. לכן בפיתוח, בניסוי וברכש המקומי תע"א ורפאל צריכות להמשיך להתחרות. הגבול עובר במקום שבו התחרות מפסיקה להגדיל את הסיכוי הישראלי לזכות ומתחילה להגדיל את כוח המיקוח של הקונה.
המדינה מכירה בכשל כבר שנים. ב-2009 הקים משרד הביטחון את ועדת הררי לבחינת התחרות ביצוא; ב-2016 הזהיר מנכ"ל המשרד אודי אדם מפני "תחרות הרסנית" הפוגעת גם ברווחיות התעשיות; וביולי 2026 הופץ קוד אתי וולונטרי. קוד כזה מרסן לכל היותר התנהלות פסולה; הוא אינו מונע מצב שבו עצם התחרות משמידה ערך.
הכשל קיים כבר היום. ההנפקה אינה יוצרת אותו; היא סוגרת את חלון התיקון. מה שהמדינה יכולה להסדיר עכשיו כבעלים יחיד, יעלה לה אחרי ההנפקה כסף, זכויות מיעוט וחופש פעולה.
לאחר הנפקת תע"א, וביתר שאת לאחר הנפקת רפאל, הבעלות כבר אינה חופפת. משקיע בתע"א אינו רוכש בכך מניות ברפאל. אם המדינה תמנע מתע"א להתמודד כדי שרפאל תוביל עסקה, הוא ישאל בצדק מדוע נשללה הזדמנות מהחברה שבה השקיע לטובת חברה אחרת.
דירקטוריון תע"א נדרש לפעול לטובת תע"א ודירקטוריון רפאל לטובת רפאל; רק המדינה רואה את הערך המצרפי. אחרי ההנפקות, כשל של בעלים אחד הופך לתמריץ רציונלי של שני תאגידים, שכל אחד מהם נמדד על מכירותיו, צבר ההזמנות, רווחיותו ושוויו.
לכן נדרש מנגנון צר להתנגשות יצוא, שיופעל כאשר תע"א ורפאל פונות לאותו לקוח, לאותה דרישה מבצעית, עם פתרונות תחליפיים.
ברירת המחדל תישאר תחרות. רשות החברות, מטעם המדינה כבעלים, יחד עם משרד הביטחון, האוצר ורשות התחרות, תבחן את הערך שהתחרות מייצרת מול הערך שהיא מעבירה לקונה.
כאשר הצעה ישראלית משותפת משמרת יותר ערך, חברה אחת תוביל והשנייה תספק. רק חפיפה כמעט מלאה והשמדת ערך מובהקת יצדיקו התמודדות של חברה אחת בלבד.
המנגנון אינו מחלק שווקים, אוסר פיתוח מקביל או מתאם מחירים. התחרות נשמרת; הקניבליזציה מנוהלת.
איטליה כבר הראתה שאפשר אחרת. Fincantieri ו־Leonardo, שתי קבוצות ציבוריות בשליטת המדינה, נשארו נפרדות אך בתחום הימי יצרו את Orizzonte Sistemi Navali, כאשר Fincantieri מובילה את הפלטפורמה, Leonardo את מערכות הלחימה, והלקוח מקבל ממשק איטלקי אחד. כך נשמרת העצמאות התאגידית בלי להעמיד שני נכסי מדינה זה מול זה על אותו ערך. תע"א ורפאל חופפות יותר ולעיתים מציעות מוצרים תחליפיים, ולכן ישראל זקוקה למנגנון גמיש יותר. העיקרון זהה: אין צורך במיזוג כדי למנוע קניבליזציה ביצוא.
הגבול הזה דורש סמכות מפורשת.
חוק הפיקוח על יצוא ביטחוני מעניק למשרד הביטחון כוח נרחב ברישיונות שיווק ויצוא, אך הוא נועד להגן על ביטחון המדינה, יחסי החוץ והאינטרסים החיוניים שלה מפני יצוא בעייתי. הוא אינו מסדיר במפורש ניהול ערך בין שתי חברות ממשלתיות.
לא די בפרשנות מרחיבה של סמכויות אפ"י או בהחלטות אד הוק. נדרש עיגון בהחלטות ההפרטה, בתקנוני החברות ובתשקיפים, ולצדו תיקון מצומצם בחוק שיאפשר למדינה, כל עוד היא בעלת השליטה בשתי החברות, לנהל התנגשות יצוא ביניהן בלי לנהל אותן.
המנגנון ייקבע וייחשף כחלק ממתווה ההנפקה, כך שהשוק יתמחר אותו ובעלי המיעוט יוגנו מפני העברת ערך בין החברות. אם המדינה מונעת מחברה אחת להתמודד כדי לשמר ערך בחברה האחרת, היא אינה יכולה לממן את מדיניות הבעלות שלה מכיסם של בעלי המיעוט.
הדרך הראשונה היא להשאיר בחברה שנסוגה ערך באמצעות חלוקת עבודה, מערכות משנה, תחזוקה, אינטגרציה, רישוי ידע או שותפות אחרת. כשאין אפשרות כזאת, נדרש מנגנון איזון כלכלי שנקבע מראש.
המדינה רשאית לנהל את נכסיה. היא אינה רשאית להעביר ערך מבעלי המיעוט של נכס אחד לבעלי המיעוט של נכס אחר.
את התעשייה האווירית יש להנפיק ראשונה, ורפאל אחריה. אותם כללי בעלות, לא אותה תבנית. בשלב הזה תל אביב היא הזירה הנכונה: אין טעם להוסיף שכבת דין חיצונית לפני שהמדינה הסדירה בישראל את היחסים בין שני הנכסים שבשליטתה.
ההנפקה קובעת את הדדליין. הטיפול בקניבליזציה נדרש גם בלעדיה.
המדינה לא צריכה לבחור מי תנצח. היא צריכה להפסיק להיות המפסידה.
הכותב הוא מייסד ומנהל Line of State, פירמה אסטרטגית בינלאומית העובדת עם ממשלות, מוסדות ומקבלי החלטות בסוגיות אסטרטגיה, סיכונים, ממשל תאגידי, מודיעין עסקי וקבלת החלטות בזירות מורכבות. בעבר כיהן כסמנכ"ל תקשורת, ממשל וקהילה בתעשייה האווירית (IAI) ושימש ראש מטה היו"ר. במסגרת תפקידיו היה מעורב בקידום הנפקת החברה.