הציבור האמריקאי זועם והכלכלה הריאלית מדממת: לאן נעלמים טריליוני דולרים בזמן שהאזרחים נאנקים תחת הנטל הכלכלי? כיצד מתורגם התסכול הזה לעוינות כלפי ישראל, ומדוע איום הגרעין האיראני נדחק לשולי סדר העדיפוֹת בוושינגטון באופן שעלול להשאיר את המשק הישראלי פגיע וחשוף ללא הגנה בינלאומית? ד"ר אלי קוק, מרצה בקתדרה במוזיאון ארץ ישראל וראש התוכנית ללימודי ארה"ב באוניברסיטת חיפה, מסביר.
נראה שהכלכלה הגדולה בעולם מתנהלת כרגע לפי מצבי רוח. מצד אחד טראמפ נתפס כאיש עסקים קפיטליסט, ומצד שני הוא כופה את עצמו כשותף ולוקח אחוזים מחברות פרטיות שקיבלו תמיכה, מה שזורע פאניקה בקרב מנכ"לים. איך אפשר להבין את הזיגזג הכלכלי הזה, ומי בסוף משלם את המחיר?
האפשרות שממשלת ארצות הברית תדרוש אחוזים או מניות בחברות פרטיות בתמורה להענקת סובסידיות, הטבות מס או השקעות, אינה משוללת יסוד. צעדיו של טראמפ בכיוון זה מעוררים אמנם בקרב רבים חששות מפני השחתת המערכת - חששות שלא ניתן לפסול על הסף, אך יש לזכור כי מדובר במדיניות תעשייתית שכבר יושמה בעבר. לארצות הברית יש תקדים היסטורי למהלכים מסוג זה; יתרה מכך, בעידן המאופיין בפערים כלכליים אדירים, מתחזקת הטענה כי מן הראוי שגם הציבור האמריקאי הרחב ייהנה מפירות העליות בבורסה.
גישה דומה לפתרון סוגיית הבינה המלאכותית מוצעת על ידי ברני סנדרס, הנחשב לסמן השמאלי המובהק בשיח הכלכלי בארצות הברית. סנדרס גורס כי מאחר שמערכות הבינה המלאכותית מבוססות ממילא על הידע האנושי ההיסטורי הקולקטיבי, אין הצדקה לכך שרווחיהן יתנקזו לידיו של קומץ קטן. על כן, הוא מציע כי נתח משמעותי ממניותיהן של חברות ה-AI יועבר לידי הציבור האמריקאי. יודגש כי הכוונה היא לבעלות ציבורית ולא ממשלתית, וזאת כדי למנוע מפוליטיקאים אפשרות לשלוט במשאבים אלו או לנצלם. אף שמהלכים אלו מלווים במורכבויות ברורות וסופגים ביקורת מצד גורמים ניאו-ליברליים הטוענים לפגיעה בעקרונות השוק החופשי, הרי שבמבט רחב, ספק אם זהו ההיבט הבעייתי ביותר במדיניותו של טראמפ.
טראמפ מתייחס לעליות בבורסה כמדד הבלעדי להצלחתו, אבל המציאות בשטח מורכבת הרבה יותר. בית חציוני עולה 434,100 דולר. כדי לממן את זה עם ריבית של כ6.5%, צריך להרוויח 110 עד 120 אלף דולר בשנה, הרבה מעל ההכנסה החציונית (שמוערכת בכ87,500$). האם ההתמקדות האובססיבית הזו בוול סטריט מוכיחה שהממשל מנותק לחלוטין מהכלכלה הריאלית?
90% מהעושר בבורסה מרוכז בידי העשירון העליון. הציבור הרחב אמנם מחזיק במעט השקעות, אך בסכומים זניחים, כך שבפועל הוא נותר מחוץ לחגיגה של וול סטריט. הניתוק של הנשיא מהמציאות הזו מסביר מדוע שיעורי האהדה כלפיו צנחו כיום אפילו מתחת לאלו של ג'ורג' בוש הבן. בזמן שהאזרחים נאנקים, התעסקותו במיזמי ראווה כמו שיפוץ הבית הלבן והקמת אולם נשפים ממחישה את הפער מהשטח הרבה יותר מכל נתון יבש. התסכול הזה משתקף היטב בסקרים: כששואלים כיום את האזרח האמריקאי על עתידו הכלכלי, מדדי הביטחון שלו נמצאים בשפל היסטורי המזכיר את הימים שלאחר משבר 2008. מחירי המזון זינקו ונותרו גבוהים, וזהו המנוע האמיתי מאחורי הזעם הציבורי.
מינואר 2025 ועד אוגוסט 2026 החוב הלאומי זינק מ36.2 ל39.8 טריליון דולר, אך מנגד, הכלכלה הריאלית רושמת צמיחה של 1.5% בלבד. הפער הזה מעורר תהייה מתבקשת: לאן זורמים תקציבי העתק הללו, והאם ציבור משלמי המיסים באמת נהנה מההשקעה הזו, או שהוא נותר מחוץ למשוואה?
הבעיה עם הגירעון היא לא רק עצם החוב, אלא על מה הכסף מתבזבז. האם הוא מנותב להשקעות בחינוך, בדיור ציבורי, או בהוזלת יוקר המחיה לאזרח? ממש לא. הכסף נשאב לשני בורות מרכזיים: הראשון הוא מערכת הבריאות. ארה"ב מעולם לא טרחה להקים מערכת נורמלית כמו בשאר מדינות המערב, ולכן נוצר מצב אבסורדי שבו המימון הוא במקרים רבים ציבורי, אבל השליטה היא בידי תאגידים פרטיים דורסניים. הון עתק עובר ישירות מכיסו של משלם המיסים לקופת התאגידים ולכיסם של הרופאים, מה שמסביר את האחוז המטורף של רופאים אמריקאים במאיון העליון. הבור השני הוא הביטחון, אליו נשפכים כטריליון וחצי דולר. אז כששואלים לאן נעלם הכסף הציבורי, לשם הוא הולך.
אם מחברים את הנקודות, מצד אחד אזרח שנחנק מיוקר המחיה, ומצד שני ההבנה שקופת המדינה נשאבת למעלה אל התאגידים, הביטחון וקומץ קטן של אליטות, מקבלים חבית חומר נפץ של זעם ציבורי. כשהאזרח האמריקאי המתוסכל מחפש אשמים ל'שוד' הכלכלי הזה, לאן מופנה הכעס?
כמובן כלפי התאגידים אך לא רק, התסכול הזה מתחבר לא פעם לסוגיה הישראלית. יש המון אמריקאים שמשוכנעים שכספי המיסים שלהם הם אלו שמממנים את ביטוח הבריאות הממלכתי בישראל. ברור שזה בולשיט מוחלט, אבל פה אתה רואה איך שני העולמות מתנגשים: התסכול הכלכלי של האמריקאי הפשוט מתורגם לכעס על הסיוע לישראל, ומשם הדרך לאנטישמיות קצרה. כשהפערים הכלכליים גדלים ואנשים נחנקים, הם מחפשים שעיר לעזאזל, ובמקום להאשים את התאגידים שחולבים אותם, הם יש כאלו שמאשימים את היהודים. מבחינת ההמון המתוסכל, פרשת ג'פרי אפשטיין מקפלת בתוכה את כל הסיפור, עבורם זו ה'הוכחה' שמאשרת את תיאוריות הקונספירציה על מי באמת מושך בחוטים ושולט בהם."
השד האסלאמי: בעבר, הברית בין ישראל לארה"ב נשענה רבות על איום משותף של טרור ואסלאם רדיקלי. האם הציבור האמריקאי עדיין חולק איתנו את החשש הקיומי הזה מהציר האיראני, או שהפער בינינו התרחב?"
הפער הוא עצום, והאיום הזה כמעט ונעלם מהרדאר האמריקאי. אם תסתכל על סקרים עדכניים שבודקים ממה האזרח האמריקאי באמת חושש, תראה שרק כ2% מציבים את הטרור האסלאמי בראש סדר העדיפויות שלהם. אמריקה השתנתה; יש היום קהילות מוסלמיות חזקות ונציגים מוסלמים בעמדות מפתח בפוליטיקה המקומית והארצית.
כשאנחנו מדברים איתם על סכנה מאיראן, זה פשוט לא מפחיד אותם. האזרח האמריקאי הממוצע שואל את עצמו: 'מה האיראנים בכלל עשו לנו באופן ישיר בשנים האחרונות?'. הטיעון הישראלי הקלאסי של 'אם לא נעצור אותם פה, הטרור יגיע אליכם הביתה' כבר לא מהדהד ולא עובד עליהם. המוקד של אמריקה זז למקומות אחרים לחלוטין, גם בפוליטיקה הפנימית וגם במדיניות החוץ. החשש המשותף שחיבר בינינו פעם, פשוט התנדף."
אתה מתאר רחוב אמריקאי שפיתח כלפינו שנאה של ממש. אבל התגובה האינסטינקטיבית של הרבה מאוד ישראלים כיום היא פשוט למשוך בכתפיים ולהגיד: 'זה הרי לא משנה מה נעשה, זו פשוט אנטישמיות עיוורת, ממילא תמיד ישנאו אותנו, אז לפחות שנעשה מה שטוב לנו'. האם הנתק והעוינות האלה הם באמת גזירת גורל של אנטישמיות, או שיש לנו אחריות ישירה למצב הזה?
זו תוצאה ישירה של מדיניות ישראלית. זה התחיל מההחלטה לזהות את ישראל באופן מוחלט עם הרפובליקנים ולהישען על תמיכת האוונגליסטים. אלו החלטות מודעות שאנחנו קיבלנו, ובגללן איבדנו את התמיכה של חלקים נרחבים במחנה הליברלי. המסר שמגיע היום מחלקים נרחבים בחברה הישראלית הוא ש'לא משנה מה נעשה, ממילא ישנאו אותנו'. זו פשוט עמדה נוחה שנועדה להתנער מאחריות, וזה בולשיט. אני בכלל לא מדבר על השמאל או הימין הקיצוני בארה"ב; המיינסטרים האמריקאי שונא את מה שהוא רואה בעזה, ושונא את התפיסה שישראל מחרחרת מלחמה. הם אפילו מאשימים את ישראל בעליית מחירי הדלק, כי לתפיסתם נתניהו הוא זה שגורר את טראמפ להסלמה. הגישה הזו של 'אני אעשה מה שבא לי כי ממילא שונאים אותי' היא מסוכנת והרסנית, כי המציאות היא ממש לא כזו.
בוא נעבור לשורה התחתונה מבחינתנו. הגישה הבדלנית של 'אמריקה תחילה', שבה הממשל מתנער מהמחויבויות הגלובליות המסורתיות, מגיעה גם אלינו. כולם מדברים על החשש מקיצוץ בסיוע הביטחוני, וברור שזו תהיה מכה קשה לתקציב. אבל מעבר למיליארדים שעלולים להיחתך באופן ישיר, האם הסכנה הכלכלית לישראל נעצרת שם? מה המחיר הכלכלי העקיף שנשלם ברגע שארה"ב לוקחת צעד אחורה ומפסיקה לשמש כ'שכפ"ץ' הבינלאומי שלנו?"
הסיוע הצבאי האמריקאי עומד להצטמצם דרמטית. המיליארדים שהתרגלנו לקבל ייחתכו, וזה הולך לייצר בור תקציבי עצום. אבל הנזק לא נעצר שם. הסכנה האמיתית לטווח הארוך היא שאם הממשל האמריקאי מאותת שארה"ב כבר לא מתעניינת בסדר העולמי ומסירה במידה רבה את מטריית ההגנה מעל ישראל, ההשלכות הכלכליות עשויות להיות דרמטיות. לדוגמא, יש לנו כיום הסכמי סחר חופשי חריגים וייחודיים עם אירופה, שאין לאף מדינה מחוץ לגוש, והם נשענים לא מעט על הגב האמריקאי. ברגע שארה"ב נסוגה לאחור, הכלכלה הישראלית נותרת חשופה ופגיעה לחלוטין.