מסעדת וונג בשדרות רוטשילד היתה במשך יותר מעשור אחד המקומות המזוהים עם האוכל הווייטנאמי בתל אביב. היא נפתחה ב-2012 על ידי הבעלים של קבוצת "זה סושי", נחשבה למסעדה הווייטנאמית הראשונה בעיר והגישה פו בקר, באנים מאודים, סלטים עמוסים בעשבי תיבול וטעמים מהמזרח הרחוק. הסניף ברוטשילד הפך עם השנים למוסד קולינרי מוכר, עד שנסגר והמותג עבר לפעול במתחם מידטאון.
אם אן ז'ניו, השף של וונג שהגיע מסין במיוחד כדי לעבוד במסעדה, היה מספר לסועדים מה קורה מאחורי הקלעים, לאוכל המשובח ולחוויה האוריינטלית המושלמת שקיבלו היה טעם לוואי. לפי תביעה שהגיש באמצעות עו"ד ראובן מילמן לבית הדין האזורי לעבודה בבת ים, במשך 5 שנים ו-4 חודשים הוא עבד 16 עד 17 שעות ביום, קיבל פחות מהשכר שהגיע לו, לא שולמו לו שעות נוספות וזכויות סוציאליות, ובמשך 64 חודשי עבודה לא קיבל אפילו תלוש שכר אחד. עכשיו הוא תובע מבעלי המסעדה ומהחברות הקשורות אליהם 3.8 מיליון שקל.
הוא הגיע לישראל במאי 2019, במעמד של שף אתני מומחה, וקיבל אשרת עבודה שהוצאה לצורך העסקתו במסעדה. בתביעה מתוארים תנאי העסקתו כ"תנאי שכר מחפירים", ונטען שזכויותיו קופחו "תוך ניצול מעמדו כעובד זר בארץ, עובד שאינו דובר עברית, דובר מעט אנגלית".
לטענתו, הוא עבד בממוצע 16 עד 17 שעות ביום. הכניסה והיציאה מהמסעדה נרשמו באופן ממוחשב באמצעות שוברים, וחלק מהם נשמרו בידיו וצורפו לתביעה. מדי חודש הופקד לחשבונו בבנק הדואר תשלום חלקי, שאותו היה מושך במזומן בסניף במגדל שלום. לפי כתב התביעה, התשלום הממוצע עמד על כ-15 אלף שקל בחודש.
במשך השנים ביקש שוב ושוב לקבל תלושי שכר, אבל לא קיבל אותם. בכתב התביעה נטען שהמעסיקים ניצלו את קשיי השפה שלו ו"משכו אותו ב'לך ושוב' במשך כל החודשים הרבים". עוד נטען שנאמר לו ששכרו עומד על 25 שקל לשעה. השף טוען שלא ידע מה השכר שמגיע לו על פי תנאי האשרה שאיתה הובא לישראל.
לפי התביעה, כדי להעסיק אותו כשף אתני מומחה התחייבו המעסיקים לשלם לו שכר בסיס בגובה פי 2 מהשכר הממוצע במשק. לפי החישוב שהגיש לבית הדין, מדובר בכ-22 אלף שקל בחודש. על הפער בין השכר שקיבל לזה שלטענתו היה אמור לקבל הוא דורש 384 אלף שקל.
הסכום הגבוה ביותר בתביעה, יותר מ-2.2 מיליון שקל, נדרש עבור שעות נוספות. לפי החישוב שהגיש, הוא עבד בממוצע 16 שעות ביום, 25 ימים בחודש. על בסיס שכר חודשי של כ-22 אלף שקל, שווי שעת עבודה שלו עמד על כ-120 שקל. עבור השעות הנוספות שעבד, ולא שולמו לו לדבריו לאורך 64 חודשים, הוא דורש 2,224,192 שקל.
לכך מתווספת שורה ארוכה של זכויות שלטענתו לא קיבל. 546 אלף שקל עבור הפרשות לפיצויי פיטורים, כ-147 אלף שקל עבור 66 ימי חופשה, כ-101 אלף שקל עבור ימי חג וכ-14 אלף שקל דמי הבראה. על 64 חודשים שבהם לא קיבל תלושי שכר הוא דורש עוד 192 אלף שקל, 15 אלף שקל על כך שלא נמסרה לו הודעה על תנאי העסקתו ו-10,000 שקל על כך שלא נוהל עבורו פנקס חופשה.
אחרי יותר מ-5 שנות עבודה, הוא קיבל הודעת פיטורים מעליבה בווטסאפ. לפי כתב התביעה, ב-26 באוגוסט 2024 הודיעה לו ענבר זרוק שהוא מפוטר, בלי שנערך לו שימוע ובלי ששולמו לו דמי הודעה מוקדמת. בכתב התביעה נכתב שהוא "פוטר בבושת פנים". על היעדר השימוע וההודעה המוקדמת הוא דורש יחד 179,200 שקל.
התביעה הוגשה נגד ענבר זרוק, איב גבריאל ושש חברות, בהן "זה סושי" ו"קבוצת זה סושי תל אביב". לטענת התובע, במשך כל תקופת עבודתו לא קיבל תלושי שכר או הודעה שמפרטת את תנאי העסקתו, ולכן לא ידע מי מהחברות העסיקה אותו בפועל. הוא פנה לרשם החברות, איתר את החברות שבבעלות זרוק וצירף אותן לתביעה.
בסך הכל דורש השף 3,812,453 שקל. הוא מבקש מבית הדין גם להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את בעלי החברות באופן אישי, וכן לפסוק לו הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. מדובר בטענות שהועלו בכתב התביעה וטרם הוכרעו בבית הדין.
תגובת הבעלים: "טענות מופרכות וחסרות כל אחיזה במציאות"
עו"ד עמית גרוס, המייצג את ענבר זרוק, מסר בתגובה: "מרשתי דוחה מכל וכל את טענות התובע. מדובר בתביעת סרק המבוססת על טענות כוזבות, מופרכות וחסרות כל אחיזה במציאות, העומדות בסתירה מוחלטת לראיות הרבות והחד משמעיות המצויות בידי מרשתי ואשר יוצגו בפני בית הדין במסגרת ההליך המתנהל.
"ראוי לציין כי מדובר בתובע השוהה בישראל שלא כדין מזה שנים, תוך שהוא עושה שימוש בהליך המשפטי ובתביעה שהגיש כאמתלה להמשך שהייתו בישראל, הרבה מעבר לתקופת השהייה המותרת על פי דין.
"התובע הועסק בחברה במשך שנים ארוכות, כאשר הוא מקבל את מלוא השכר לו זכאי מכוח הדין והסכמות הצדדים, ובמשך כל תקופת עבודתו לא העלה ולו טענה אחת בדבר אי-תשלום שכר או בדבר היקפי העבודה החריגים להם הוא טוען כיום ובדיעבד.
"חמור מכך, חרף העובדה שההליך תלוי ועומד בפני בית הדין לעבודה וטרם הוכרע, בחר התובע לנסות ולנהל את ההליך גם מעל דפי התקשורת. לעמדת מרשתי, מטרת הפרסום ברורה - הפעלת לחץ פסול על החברה ועל בעלי מניותיה, לאחר שמרשתי סירבה להיעתר לדרישותיו ולהצעות שהעלה במסגרת ניסיונותיו להביא את ההליך לידי פשרה.
"יש להדגיש כי החברה מצויה ממילא בהליכי חדלות פירעון והמסעדה נשוא הכתבה נסגרה זה מכבר. בנסיבות אלה, תמוהה במיוחד הבחירה לפרסם דווקא עתה כתבה הכוללת טענות חד-צדדיות וקשות נגד חברה שאינה פעילה עוד, תוך התעלמות מגרסתה ומהראיות הקיימות.
"מרשתי לא תנהל את ההליך המשפטי באמצעות כלי התקשורת. טענותיה, כמו גם הראיות הרבות התומכות בהן, יוצגו במקום שבו ראוי לבררן - בפני בית הדין לעבודה. יחד עם זאת, מרשתי לא תעמוד מנגד נוכח פרסום טענות שקריות ופוגעניות, ושומרת על מלוא זכויותיה המשפטיות בקשר עם כל פרסום כאמור".