בית המשפט העליון, בשבתו כבג"צ, דחה על הסף עתירה שהגישו שלושה אחיינים נגד בית הדין הרבני הגדול, נגד בית הדין הרבני האזורי באשדוד, ונגד דודתם, אחות אמם המנוחה, שירשה את מלוא זכויות ההורים בבית משפחתם בקרית מלאכי בה הם מתגוררים. את הפסיקה נתן השופט עופר גרוסקופף, בשבתו כשופט יחיד.
הסכסוך המשפחתי החל לפני כ-30 שנה כאשר אם המשפחה נפטרה בשנת 1991, וצו ירושה העביר את מלוא העיזבון לאחת הבנות, לאחר ששאר היורשים, האב והאח, ויתרו על חלקם בירושה לטובתה ואילו אחותם הנוספת לא ירשה דבר. כשנה לאחר מכן, נפטר גם האב, ועיזבונו הועבר אף הוא לאותה אחות ובאותו האופן.
בפועל, האחות היורשת מעולם לא התגוררה בבית, אלא אחותה, שנפטרה בשנת 2012, וילדיה - אחייניה של האחות שירשה את הבית. בשנת 2024 תבעה האחות לפנות את אחייניה מהבית שירשה ובתגובה פנו הם לבית הדין הרבני האזורי באשדוד בבקשה לבטל את צווי הירושה.
האחיינים טענו כי ויתורם של היורשים על הירושה, היתה למראית עין בלבד, ונבעו ממצוקה כלכלית ומהסכם בעל פה שלפיו הבית יעבור בסופו של דבר לאמם - האחות שהתגוררה בו. הם הוסיפו כי לא כל היורשים שהו בארץ במועד מתן צווי הירושה, כי האב לא היה כשיר מבחינה רפואית כאשר ויתר על חלקו באותה שנה בה הלך לעולמו וכי בית הדין הרבני האזורי שגה כאשר סירב לשמוע את עדותה של "האחות הנוספת", אמם של האחיינים.
הן בית הדין הרבני האזורי, והן בית הדין הרבני הגדול, דחו את כלל טענות האחיינים, וקבעו כי צווי הירושה ניתנו כחוק. זאת בנימוק שלא הוכחה מצוקה כלכלית או פגם בכשירות האב, וכי לא נפל פגם בהחלטה שלא לשמוע את עדותה של האחות הנוספת.
בג"ץ אימץ קו דומה ודחה את העתירה על הסף. בנימוקיו הדגיש בית המשפט כי אין הוא יושב כערכאת ערעור על בתי הדין הרבניים, וכי התערבותו שמורה למקרים חריגים בלבד של חריגה מסמכות או פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי.
באשר לטענות בדבר "למראית עין" וכשירות האב, קבע בית המשפט כי מדובר בטענות עובדתיות שאינן מצדיקות ביקורת שיפוטית מצדו. באשר לסירוב לשמוע את "האחות הנוספת", נקבע כי מדובר בהחלטה המבוססת על היכרותם של בתי הדין עם ההליך, ואף שניתן לחלוק עליה, אין בה כדי להוות פגיעה בצדק הטבעי.
בעקבות הדחייה, על האחיינים לפנות את הבית שבו התגוררו שנים רבות, לטובת הדודה.
"מגורים בנכס ללא עיגון זכויות יכולים להסתיים בפינוי"
עו"ד איילת דוידוב-סער מגשרת ובוררת, מסבירה כי "פסק דינו של ביהמ"ש העליון עוסק בשתי סוגיות מרכזיות בדיני הירושה ובמשפט המנהלי: הסיכון שבהסתמכות על הבנות משפחתיות והסכמים בעל פה שאינם מעוגנים משפטית, וגבולות הביקורת השיפוטית של בג"צ על בתי הדין הרבניים".
לדבריה, "בדיני הירושה נקודת המוצא היא הרישום הפורמלי וצווי הירושה התקפים. כאשר מבקשים, בחלוף עשרות שנים, לתקוף צווים בטענה של 'הסתלקות למראית עין', מתעורר קושי ראייתי משמעותי. גם העובדה שבני המשפחה התגוררו בנכס במשך שנים רבות אינה מקנה להם, כשלעצמה, זכות בעלות בו. כאן בדיוק מתעורר הקושי בהסתמכות הבין דורית. הסכמה שהייתה ברורה לבני המשפחה בזמן אמת עלולה לקבל משמעות שונה בחלוף השנים ולאחר חילופי הדורות. הפער הוא בין מה שבני המשפחה זוכרים שהוסכם, לבין מה שניתן להוכיח ולאכוף בבית המשפט. מגורים בנכס ללא עיגון הזכויות עלולים להסתיים בפינוי ואף לחשוף את מי שמתגוררים בו, לתביעה לשכר דירה".
דוידוב-סער מוסיפה כי "בג"ץ אינו ערכאת ערעור על בתי הדין הרבניים וגם החלטה של בתי הדין הרבניים שלא לשמוע עדה אינה כשלעצמה פגיעה בזכות הטיעון. השאלה היא אם בשל אותה החלטה נמנעה מהאחות המנוחה אפשרות ממשית והוגנת להציג ולהוכיח את טענותיה. כאשר בית הדין סבור כי עדות נוספת אינה נחוצה להכרעה, הוא רשאי שלא לשומעה במסגרת שיקול דעתו. לכן, המסקנה ברורה: בהעברה בין דורית אין להסתפק בכך ש'במשפחה הכול מוסכם'. ויתור על ירושה והסכמות בנוגע לנכסים, מחייבות הסדרה משפטית בזמן אמת באמצעות צוואות, ייפוי כוח מתמשך, הסדרת נכסים וזכויות, צווי ירושה וצווי קיום צוואה".