זה התחיל לפני תשע שנים, כשאם משמורנית החליטה למרר את חייו של הגרוש שלה, אדם נורמטיבי לחלוטין ללא שום עבר פלילי. היא התנגדה בעקביות להמלצות הרווחה להרחבת זמני השהות, והתנתה כל מפגש עם הילדים בכך שהאב יעבור אבחון פסיכו-דיאגנוסטי, למרות שהיא עצמה סירבה לעבור בדיקה דומה.
לאחרונה, השופטים בצפת "איבדו את הסבלנות": בית המשפט לענייני משפחה דחה את התביעה ומחק אותה על הסף, לאחר שנקבע כי האם פשוט ממחזרת דרישות שנדחו כבר בעבר. האב, שנגרר לבור כלכלי ונפשי עצום, קיווה לצדק - אך השופטים הסתפקו בפסיקת הוצאות מגוחכת של 6,000 שקלים בלבד.
לא מדובר במקרה בודד, אלא בתופעה מוכרת במערכת המשפט לענייני משפחה. הורים גרושים רבים עושים שימוש בשני ערוצים מרכזיים כדי להשיג יתרון במאבק המשפטי.
המסלול הראשון כולל הגשת תלונות למשטרה על עבירות חמורות, כמו אלימות או פגיעה מינית. המסלול השני מתמקד במישור האזרחי, באמצעות הגשת בקשות תכופות לצווי הגנה, הליכי חירום בענייני משמורת, וכן דרישות לעיקולים או עיכובי יציאה מהארץ.
בשני המקרים, הצד השני מוצא את עצמו נגרר להליכים משפטיים ממושכים ומורכבים. מדובר במאבקים שדורשים משאבים כספיים ניכרים ומייצרים עומס נפשי כבד, כאשר במוקד עומד הרצון של ההורה לשמור על קשר רציף עם ילדיו. כאן עולה השאלה המרכזית: כיצד בתי המשפט מתמודדים עם התופעה, ומהו גובה ההוצאות והקנסות שנפסקים נגד הורים הנוקטים בטקטיקות כאלה?
כדי לקבל תמונת מצב מדויקת, משרד עו"ד רונן דליהו ושות' ערך בדיקה מעמיקה וניתח 84 פסקי דין שניתנו בעשור האחרון. מדובר במקרים שבהם נקבע מפורשות כי אחד הצדדים פעל בדרכים פסולות, בין אם על ידי הגשת תלונות שווא ובין אם באמצעות שימוש לרעה בהליכים פרוצדורליים. הנתונים הסטטיסטיים שעולים מהבדיקה חושפים מגמה ברורה.
שימוש לרעה בהליכים משפטים? תשלמו פחות מ-4,000 שקלים פיצוי
הקבוצה הראשונה שנבחנה מתמקדת בשימוש לרעה בהליכים אזרחיים ומשפחתיים. לא מדובר בבדיית פשע, אלא בהפעלה אינטנסיבית וצינית של מנגנונים פרוצדורליים: בקשות חוזרות לצווי הגנה, הליכי חירום בענייני משמורת, ובקשות לעיקולים או לעיכובי יציאה מן הארץ.
המטרה המרכזית היא לגרור את ההורה השני שוב ושוב להתדיינות, להגביר את הלחץ הפסיכולוגי ולהכביד עליו כלכלית באמצעות הוצאות משפט. מניתוח של 42 תיקים בקבוצה זו עולה כי בתי המשפט נוטים להסתפק בקנס סמלי בלבד. ממוצע ההוצאות שנפסקו עומד על כ-3,866 שקלים בלבד. במקרים שבהם כן מושת חיוב כספי, הוא נע בטווח הצר של 4,500 עד 6,000 שקלים בלבד.
הבסיס לשימוש לרעה בהליכים אזרחיים ומשפחתיים נשען בדרך כלל על תיאור מנופח או מוצא מהקשר של אירועים קיימים. ההורה מציג תמונה חד-צדדית ומשתמש במונחים סובייקטיביים כמו "פחד", "חשש" או "התעללות רגשית", במטרה להניע את המערכת להפעיל מנגנוני הגנה מהירים. כך, סכסוכים שגרתיים בין בני זוג מתורגמים למצבי חירום משפטיים: ויכוחים יומיומיים מתויגים כהטרדה מאיימת, איחורים מזעריים בהחזרת הילדים מתוארים כחשש לחטיפה, ונתק קצר בתקשורת משמש בסיס לטענות על ניכור הורי והפעלת נוהלי חירום. לצד זאת, מוגשות בקשות מרחיקות לכת לסעדים זמניים, כמו עיקולים ועיכובי יציאה מן הארץ, הנשענות בעיקר על תחושת סכנה מוצהרת ולא על תשתית ראייתית מוצקה.
סכום הפיצוי בתלונת שווא פלילית עומד על 20,000 שקלים
החלק השני של הבדיקה מתמקד ב"מהלך" הקיצוני יותר: ייחוס עבירות חמורות שלא היו ולא נבראו, כמו אלימות קשה או פגיעה מינית, במטרה להכתים את ההורה השני כעבריין. המניעים לכך נעים בין נקמה ו"דם רע" לבין ניסיון להשיג יתרון טקטי במאבק הגירושין.
הפסיקה בישראל מאפשרת להתמודד עם תלונות שווא בשני מסלולים: תביעה נזיקית עצמאית לפיצויים, או פסיקת הוצאות ופיצויים ישירות בתוך ההליך הקיים (כמו תיק משמורת או צו הגנה). הבדיקה הנוכחית התמקדה במסלול השני והנפוץ יותר.
מניתוח של 42 פסקי דין של בתי משפט לענייני משפחה (בין השנים 2012-2026), שבהם נקבע כי הוגשה תלונת שווא על אלימות או פגיעה מינית ונפסק פיצוי, עולים נתונים מפתיעים. בעוד שהפיצוי הממוצע עומד על כ-26,500 שקלים, החציון המשקף את פסיקת השגרה נמוך עוד יותר ועומד על 20,000 שקלים בלבד. ב-54% מהתיקים נפסקו פיצויים של 20,000 שקלים ומטה, כאשר הפיצוי הנמוך ביותר שנפסק עמד על 5,000 שקלים בלבד, והגבוה ביותר הגיע ל-80,000 שקלים.
לנוכח הנתונים הללו, עולה השאלה המרכזית: מדוע בתי המשפט פוסקים פיצויים נמוכים כל כך?
הסיבה נעוצה בצורך של השופטים לאזן בין שני אינטרסים מנוגדים. מצד אחד, קיים רצון להרתיע הורים מפני ניצול ציני של הליכי חירום. מצד שני, קיים חשש כבד מפני "אפקט צינון" - מצב שבו פסיקת פיצויים גבוהים תגרום להורים לחשוש מפנייה לערכאות, גם כאשר קיים חשש אמיתי לשלום הילדים.
בפסקי הדין חוזר שוב ושוב הנימוק לפיו יש לאפשר לכל הורה לפנות לרשויות כשהוא סבור שילדו נמצא בסכנה. בשל כך, הסנקציות הכספיות מכוונות בעיקר להתנהלות הדיונית עצמה, כמו הגשת בקשות לא מידתיות, שימוש בכלי חירום לצרכים טקטיים או הכבדה על ההליך ולא להאשמה עצמה.
כל עוד לא הוכח שהמתלונן ידע בוודאות מלאה כי הוא משקר, בית המשפט מסתפק בסכום נמוך שנועד לשלוח מסר בלבד, ללא אלמנט ענישתי. התוצאה המעשית היא שהנטל הכלכלי על ההורה שניצל את ההליך לרעה נותר נמוך במיוחד, וכמעט שאינו מייצר הרתעה אפקטיבית.
עו"ד רונן דליהו סבור כי נוכח הדברים על בתי המשפט להכביד את ידם על הורים שמעלילים ו/ או יוצרים הליכי סרק או משקרים, בהוצאות נכבדות ובנוסף להשית עליהם גם סנקציות עונשיות.