בכל פעם שמוצרים בפיקוח נעלמים פתאום מהמדפים, חלב, לחם אחיד, חמאה או שמנת מתוקה, מספקות החברות שמייצרות אותם הסברים למחסור, כמו תקלה טכנית, מחסור בחומרי גלם או פגעי מזג אוויר. מנגד, הפרשנים הכלכליים, כולל החתומה מעלה, טוענים כבר שנים שפשוט לא משתלם לחברות להשקיע במוצרים שמניבים להן רווח זעום.
עכשיו יש לזה גם חיזוק רשמי. "סקירת עומק בסוגיית ספקים קונגלומרטיים" שמפרסמת רשות התחרות, ובה ניתוח של כוחם של 11 ספקי ויצרני המזון והצריכה הגדולים בישראל, מסבירה שפיקוח המחירים אמנם מגן על הצרכנים ומונע מהחברות לגבות מחירים גבוהים יותר על מוצרי יסוד, אבל גם מגביל את הרווח שלהן. כשהמדינה מגבילה את המחיר של מוצר מסוים, עלול להיווצר אצל הספק תמריץ לחפש את הרווח החסר במוצרים אחרים שאינם בפיקוח ואף להעלות את מחיריהם.
הרשות לא קובעת שזו הסיבה שמוצרים בפיקוח נעלמים מהמדפים, וגם לא טוענת שחברות המזון מפחיתות בכוונה את הייצור שלהם. אבל היא כן מחזקת את ההיגיון הכלכלי שעומד מאחורי הטענה. המדינה מגבילה את הרווח על מוצר אחד, והחברה יכולה לחפש אותו במקום אחר.
פיקוח המחירים הוא רק דוגמה למה שהפך כבר לאקסיומה כואבת. מספר קטן של חברות ענק שולט בחלקים גדולים מהשוק, פועל במקביל בעשרות קטגוריות שונות, מחזיק לעיתים במוצרים שרשתות השיווק כמעט לא יכולות לוותר עליהם וצובר כוח שמקשה על יצרנים ויבואנים קטנים להיכנס ולהישאר.
בבדיקה נכללו תנובה, החברה המרכזית למשקאות, שטראוס, אסם, נטו, יוניליוור, דיפלומט, שסטוביץ, סנו, טמפו וקימברלי קלארק. אלה לא חברות שמוכרות מוצר אחד או שניים, אלא גופים ענקיים שפועלים במקביל בשורה ארוכה של תחומים.
המספרים ממחישים היטב עד כמה עמוקה השליטה שלהן בסל הקניות שלנו. החברה המרכזית למשקאות מחזיקה ב-92% משוק משקאות הקולה, ב-91% ממשקאות הדיאט קולה והקולה זירו וב-90% משוק התה הקר באמצעות פיוז טי. תנובה מחזיקה ב-91% משוק האשל, הלבן והשמנת, ב-89% ממשקאות תחליפי החלב מהצומח, ב-81% מהגבינות הצהובות במשקל, ב-75% משוק הקוטג', ב-68% מהגבינות הצהובות שעל המדף וב-65% משוק החמאה.
גם אצל החברות האחרות המספרים רחוקים מאוד משוק תחרותי. אסם מחזיקה ב-89% משוק הקרקרים באמצעות פיטנס ולחמית, ב-79% משוק הפתיתים וב-70% משוק הפתי בר. שטראוס מחזיקה ב-87% משוק הקפה הטורקי, ב-83% ממעדני החלב לפעוטות, ב-77% משוק המעדנים וב-77% משוק השוקו. יוניליוור מחזיקה ב-69% משוק חטיפי הדגנים לילדים באמצעות שוגי וקוקומן, וקימברלי קלארק מחזיקה ב-65% משוק החיתולים באמצעות האגיס וטיטולים.
בחלק מהקטגוריות כמעט אין משמעות למילה תחרות. כשחברה אחת מחזיקה ביותר מ-90% מהמכירות, או אפילו ב-80%, היא כבר לא עוד שחקנית גדולה שמתמודדת מול כמה חברות דומות לה, אלא ספק שמחזיק לבדו ברוב המכירות של הקטגוריה.
חלק גדול מהכוח של החברות האלה מגיע מאותם "מוצרי חובה". קוקה קולה, למשל, שמשווקת בישראל באופן בלעדי על ידי החברה המרכזית למשקאות, נחשבת בעיני רבים למוצר חובה, כזה שרשת שיווק מתקשה מאוד לוותר עליו. הישראלים נוטים לעשות את רוב הקנייה במקום אחד, ולכן אם מוצר שחשוב להם לא נמצא ברשת מסוימת, הם עלולים לעבור לרשת אחרת ולקנות שם את כל סל הקניות.
ברשות מכנים את המנגנון הזה "אפקט הסל". חברה שמחזיקה במוצר שרשת השיווק כמעט חייבת לקנות ממנה לא מגיעה למשא ומתן עם מוצר אחד, אלא עם סל שלם. הכוח שיש לה בקטגוריה אחת יכול לעזור לה למכור לרשת מוצרים נוספים, גם בתחומים שבהם היא הרבה פחות חזקה.
במקרים מסוימים זה יכול להיעשות באמצעות התניה של רכישת מוצר אחד ברכישת מוצר אחר, או באמצעות הנחה שניתנת רק אם הרשת קונה מוצרים נוספים. המסמך מתאר פרקטיקות של "קשירה במכירות", "קשירה תמחירית" ו"מכירה בסל", ומציין שהן אסורות לפי חוק המזון. כך יכול ספק גדול להשתמש בכוח שיש לו בתחום אחד כדי לחזק את עצמו בתחומים אחרים.
מי שנפגע מהמצב הזה הוא קודם כל השחקן הקטן. לרשת השיווק יש שטח מדף מוגבל, וכשספק גדול מוכר לה סל רחב של מוצרים, קשה יותר ליצרן קטן או ליבואן חדש להיכנס פנימה. לרשת גם נוח וזול יותר לקנות הרבה מוצרים מאותו ספק, במקום לנהל משא ומתן, הזמנות ושינוע מול שורה של ספקים קטנים. הספק הגדול כבר מוכר לה עשרות מוצרים ולעיתים מחזיק גם במותג שהיא מתקשה מאוד לוותר עליו.
לגודל של הספקים יש גם יתרונות. חברה שמייצרת ומשווקת הרבה מוצרים יכולה להשתמש באותן משאיות, באותם מרכזים לוגיסטיים ובאותו מערך הפצה וכך לחסוך בעלויות. גם רשתות השיווק חוסכות כסף כשהן קונות עשרות מוצרים מספק אחד במקום לעבוד מול עשרות ספקים קטנים. בשוק שיש בו תחרות אמיתית, לפחות חלק מהחיסכון הזה יכול להגיע גם לצרכן באמצעות מחירים נמוכים יותר.
הבדיקה מקפידה שלא להסיק מסקנות לגבי התנהלותן של החברות שנבדקו, מה שהופך אותה בסופו של דבר לעוד נייר עמדה או מחקר מהסוג שכבר קראנו מאה פעמים בעבר. היא גם לא מפרטת מה בכוונת רשות התחרות לעשות כדי לשמור על שוק תחרותי יותר, ולא מציעה לממשלה צעדים מעשיים שיכולים לשנות את המצב. ובינתיים, אנחנו ממשיכים לשלם סכומי עתק על מזון בסיסי.