כשטוני בלייר סחף את בריטניה ב-1997 עם המותג המבריק "הלייבור החדש", הוא עשה למפלגה השמרנית והמזדקנת מתיחת פנים קוסמטית שהפכה אותה פתאום לאטרקטיבית. ותיקים נדחקו הצידה, דור חדש, צעיר ופוטוגני יותר נכנס לפרלמנט, והציבור הבריטי התאהב. בלייר רשם ניצחון היסטורי עם 418 מושבים והחזיר את מפלגתו לשלטון אחרי 18 שנים באופוזיציה.
בקלפי זה היה נוקאאוט. בתפקוד, הרבה פחות. אחרי שהחגיגות נגמרו והממשלה החדשה הייתה צריכה להתחיל לעבוד, הגיעו החריקות. לבלייר ולרבים מהשרים שלו כמעט לא היה ניסיון ממשלתי, חלקם קיבלו תיקים שלא הכירו מספיק, והמפגש עם המנגנון הממשלתי, הבירוקרטיה והמאבקים על התקציב היה הרבה יותר קשה מהקמפיין המבריק. כבר אחרי קצת יותר משנה בלייר ערך חילופים בממשלה והזיז כמה מהשרים שהתקשו בתפקיד.
כמעט 30 שנה אחר כך, אופנת הריענון הגיעה גם לישראל. ואם אין בסבב הזה מפלגות אווירה, נכניס אווירה חדשה למפלגות. פתאום כולם נהיו פראשים. כולם רוצים דם חדש, פנים חדשות ורשימה שתיראה טוב על שלטי החוצות. הוותק הפך לחיסרון, שלא לומר קללה, הניסיון למשהו שצריך להתנצל עליו, ומי שמכיר לעומק את הכנסת, הוועדות, התקנון והטריקים נתפס כמו רהיט שבור שצריך להחליף.
את האות נתן, כמו שקורה לא פעם, בנימין נתניהו. אפשר להבין אותו. רשימת הליכוד של הכנסת היוצאת הייתה בעייתית מאוד מבחינתו. היא ייצרה הרבה רעש, לא מעט כאבי ראש וגם כמה פרצופים שלא ממש סייעו לו למשוך קהלים חדשים. אז נתניהו החליט לרענן.
למקום ה-11 בליכוד הוא שריין את אורן דוברונסקי, איש עסקים ויזם הייטק שמוכר להרבה ישראלים גם מ"הכרישים". הוא מגיע עם רקורד מרשים בעולם העסקי, אבל בלי ניסיון פרלמנטרי. אם זה היה תלוי בראש הממשלה, היו עוד הרבה דוברונסקים ברשימה, רק שלצערו הוא קיבל שלילי כמעט מכל מי שפנה אליו.
מה שהתחיל ביבי, כולם המשיכו בהתלהבות, גם אם ממש לא היה צורך בכך. אביגדור ליברמן הציב במקום השני בישראל ביתנו את רפי בן שטרית, עופר וינטר שילב בצמרת הרשימה שלו את יוסף חדאד ונטעלי שם טוב.
אפילו בדגל התורה גילו פתאום את קסם הריענון. אחרי עשרות שנים בכנסת, משה גפני ואורי מקלב קיבלו הודעה שהם מפנים את מקומם לטובת דור חדש. גפני, אחד הפוליטיקאים הוותיקים והמנוסים בכנסת, אפילו לא זכה לשיחת פרידה מסודרת. אחרי עשרות שנות פעילות פוליטית הוא פוטר בסמס.
אצל בנט ולפיד זה בולט במיוחד. הרשימה שלהם מלאה בשמות חדשים ומרשימים. קרן טרנר, לירן אבישר בן חורין, נעם תיבון ואחרים קיבלו מקומות גבוהים. אחלה צוות, באמת. אבל למה בעטו את הניסיון וההצטיינות הפרלמנטרית מחוץ למקומות הריאליים במקום לשלב אותם בין כוכב נוצץ לאחר? נאור שירי הוצב רק במקום ה-14, ולאדימיר בליאק במקום ה-16, מחוץ לכנסת. וזה מרתיח.
בליאק, רואה חשבון במקצועו, מרכז האופוזיציה בוועדת הכספים, בילה בשנים האחרונות שעות על שעות בדיונים ארוכים ומשעממים בוועדה כדי להגן על הקופה הציבורית. הוא לא הגיע לשם כדי להצטלם. הוא קרא את החומר, היה בקיא במספרים, עמד על דעתו מול היו"ר מילביצקי, התווכח עם אנשי האוצר על סעיפים, עקב אחרי העברות תקציביות ותפס ניסיונות לעשות תרגילים מלוכלכים עם הכסף של כולנו. זאת עבודה פרלמנטרית. היא אפורה, סיזיפית וכרוכה בקריאת ערימות של ניירת.
בדיונים על המס המיוחד על רווחי הבנקים, למשל, בליאק היה שותף למגעים שהובילו להקמת קרן של 175 מיליון שקל לעסקים קטנים ובינוניים בצפון. במהלך המלחמה הוא היה מעורב שוב ושוב בדיונים על מתווי הפיצויים לעסקים, דרש להרחיב אותם ולתת מענה לענפים שנשארו מאחור. הוא התעסק ביוקר המחיה, בבנקים, באשראי, בתקציב המדינה ובעיקר בכסף שמגיע, או לא מגיע, לאזרחים ולעסקים. זה לא חומר לסרטון ויראלי וקשה מאוד לעשות טיקטוק סוחף מהעברה תקציבית, אבל לפעמים העבודה המשעממת הזאת שווה לציבור מאות מיליוני שקלים.
גם נאור שירי שייך לזן הזה. הוא חרוץ, נמצא בוועדות, יוזם דיונים ולא מסתפק בנאומים במליאה. הוא עסק בפיצויים לעסקים, ביוקר המחיה ובניסיון לבנות מנגנון פיצויים קבוע יותר למצבי חירום, במקום להתחיל בכל מלחמה להמציא את הגלגל מחדש.
ובואו נדבר על גפני. אפשר להתווכח על תפיסת העולם הכלכלית שלו, על הפיכתו מיו"ר ועדת כספים מבריק וחסר פניות לעסקן סקטוריאלי, על הכספים הקואליציוניים ועל סדרי העדיפויות שלו. אבל קשה להתווכח עם העובדה שמעטים בכנסת מכירים כמוהו את הקרביים של תקציב המדינה. הוא יודע איפה הכסף נמצא, איך הוא זז, מי מנסה להעביר אותו, באיזה סעיף הוא מתחבא ומתי צריך לעצור הכל ולשאול שאלה. זה ידע שנצבר במשך עשרות שנים ואי אפשר להעביר אותו ליורש בתיקייה מסודרת ביום החפיפה.
עבודה משעממת להחריד
להיות חבר כנסת זה מקצוע. לא חלטורה. הפנטזיה של טאלנט מטורף שייכנס מבחוץ, יתיישב בכיסא ובתוך שבוע יסדר את המדינה, לא תקרה. הפראש מגיע בלי שריטות, בלי הצבעות מביכות מהעבר ובלי ארכיון של שנים שאפשר לנבור בו. אפשר להלביש עליו כמעט כל תקווה שרוצים, רק שהוא עדיין לא יודע איך מעבירים חוק.
הכנסת היא מערכת מורכבת ולוקח זמן ללמוד אותה. עבודה פרלמנטרית אמיתית היא ברובה משעממת להחריד. לפעמים ההישג הכי משמעותי של חבר כנסת הוא שינוי של כמה מילים בסעיף שאף אחד מהציבור לא יקרא.
וזה חשוב במיוחד בכנסת הבאה. היא תצטרך להתמודד עם גירעון כבד, הוצאות ביטחון עצומות, יוקר מחיה, מערכת מס שתצטרך להכניס יותר כסף, עסקים שמנסים להתאושש משנים קשות, שיקום הצפון והדרום ועוד אינספור חשבונות עצומים שנצטרך לשלם. זאת לא בדיוק התקופה האידיאלית לוותר על אנשים שיודעים לקרוא תקציב.
אם בליאק יישאר בחוץ, זאת לא תהיה אבדה רק לגוש השינוי, התיקון, או איך שקוראים לו עכשיו. זאת תהיה אבדה לכנסת ולעם ישראל. ולא בגלל שהוא תמיד צודק, או שצריך להסכים עם כל עמדה שלו, אלא מפני שבדמוקרטיה מתפקדת צריך גם חברי כנסת שיודעים להיות חברי כנסת. דם חדש צריך להכניס לצד ניסיון, לא במקומו.