ישראל סיימה את 2025 עם שיא של 19.2 מיליארד דולר בייצוא הביטחוני, 29% ממנו במערכות טילים, רקטות והגנה אווירית. התעשיות הביטחוניות ייצרו סביב השעון לצה"ל ובמקביל עמדו בחוזי הייצוא. אותם קווי ייצור משרתים את שניהם: קו ייצור אינו דגל אלא זמן, והזמן הזה נמכר.
המלחמה הבאה לא תחכה לקצב הייצור הישראלי. איראן הפכה מלאי מיירטים למגבלה מבצעית, ועימות עם טורקיה כבר אינו תרחיש שוליים. אלה אויבים שונים שיפגשו את אותה ישראל: אותם מחסנים ואותם צווארי בקבוק, שבהם החוליה האיטית ביותר קובעת את חופש הפעולה.
מול איראן נדרשת סיבולת למטחי טילים, ומול טורקיה גם למסה צבאית ולהתשה. לישראל יש מערכות מתקדמות, אבל המבחן הוא כמה מהן יישארו אחרי המערכה הראשונה וכמה מהר ניתן יהיה לחדש את המלאי לפני הבאה.
טילים במספרים
במערכה השנייה מול איראן שוגרו לעבר ישראל כ-650 טילים בליסטיים. רק 16 בעלי ראש קרב יחיד חדרו את ההגנה, ואילו 61 טילי מצרר הגיעו לשלב הפיזור. מלאי חץ 3 כבר השפיע על ההחלטה את מי ליירט: חלק מטילי המצרר לא קיבלו חץ כדי לשמר מיירטים לאיומים "קשים יותר". כדי לשמר חץ 3 הורחב גם השימוש בקלע דוד נגד טילים בליסטיים, בשכבה שבה גם יירוט לא מנע תמיד את פיזור ראש המצרר.
המחסור לא נוצר בארבעים ימי המלחמה. ביוני 2021, עם כניסתו לראשות הממשלה, הקצה נפתלי בנט כ-6 מיליארד שקל להיערכות מול איראן וזימן את ראשי מערכת הביטחון ואת מנכ"לי רפאל והתעשייה האווירית. שנתיים לאחר מכן, עם כניסת הרצי הלוי לתפקיד הרמטכ"ל, ביקש צה"ל דיון ייעודי עם ראש הממשלה על המחסור בחימושים ובמיירטים.
הדיון נקבע ובוטל חמש פעמים. הצבא ביקש להכפיל את כמות מיירטי החץ עוד ב-2023 ולהגדילה פי ארבעה עד סוף 2024. הלוי דרש 1.2 מיליארד שקל להגדלת המלאי, בעוד שבטבלה שהוצגה מטעם ראש הממשלה הופיע בסעיף הזה אפס. ב-3 באוקטובר 2023, ארבעה ימים לפני 7 באוקטובר, נכללה שוב בתוכנית הרב שנתית דרישה להכפלה מיידית של קצב ייצור חץ 3.
חובות ענק לתעשיות
אחרי שתי מתקפות הטילים האיראניות של 2024 הואצה הרחבת הייצור. בנובמבר פתחה העסקה הגרמנית פס ייצור נוסף, שחלק מתפוקתו שירת גם את ישראל. ב-24 בדצמבר חתם משרד הביטחון על עסקה במיליארדי שקלים להרחבת הייצור הסדרתי לצה"ל, וביולי 2025 נוספה הזמנה גדולה להאצה משמעותית נוספת. במהלך השנה שלפני המערכה שולש קצב ייצור חץ 3, בין היתר בזכות ההזמנות והמקדמות מגרמניה.
בדצמבר 2025 עדיין נדרשה האצה נוספת. מנכ"ל משרד הביטחון הורה לתעשיות לפתוח מיד קווים נוספים ולהיערך להרחבה נוספת, עוד לפני שהועמד לכך תקציב מאושר. באותו חודש הורחבה העסקה עם גרמניה, ובינואר 2026 חתמה התעשייה האווירית על חוזה ביצוע נוסף בהיקף של כ-3.1 מיליארד דולר, שהעלה את היקפה הכולל ליותר מ-6.7 מיליארד דולר.
הכשל לא הסתיים בהזמנה. נכון לאוגוסט חייב משרד הביטחון לשלוש התעשיות הביטחוניות הגדולות כ-15.5 מיליארד שקל, מהם כ-5.5 מיליארד לתעשייה האווירית וכ-7 מיליארד לרפאל. בתעשייה האווירית דחיית התשלומים כבר תרמה לתזרים שלילי של כ-2.4 מיליארד שקל, וברפאל נאלצה החברה ללוות כדי לשלם לספקים. קיבולת אינה נוצרת בחתימה על הזמנה. היא נוצרת כשהכסף מגיע לקו.
גרמניה קנתה קיבולת מראש ושילמה עליה. ישראל הזמינה והאיצה, אך לא במועד ובקצב שסגרו את הפער, וכיום גם אינה משלמת בזמן על מלוא ההזמנות שכבר ביצעה.
חברה ממשלתית פועלת כברירת מחדל לפי שיקולים עסקיים, אבל בתעשייה ביטחונית קיבולת, צווארי בקבוק וזמני אספקה הם גם סיכון לאומי. אחריות ההנהלה היא לדעת היכן נשברת הקיבולת ולהניח בזמן את הפער, מחירו וחלופותיו בפני הדירקטוריון והמדינה. אם המדינה ידעה ולא תרגמה בזמן את האיום להזמנות, תקציב, תשלום וקיבולת מספקים, זה כשל בעלים. אם לא דרשה לדעת, זה כשל ממשל. תפקיד הדירקטוריון הוא לעצור את הכשלים האלה לפני שהם מגיעים לפקודת היירוט.
מסוף נובמבר 2024 ועד אמצע מאי 2026 פעלה התעשייה האווירית כשנה וחצי ללא יו"ר דירקטוריון קבוע, בשעה שההיערכות לעימות עם איראן עמדה בלב בניין הכוח. בכל ישיבה נבחר יו"ר אד הוק. המאבק על המינוי עיכב אישור הזמנה במיליארדי שקלים של טילי חץ ממשרד הביטחון. בהמשך הסתיימה כהונת דירקטורים חיצוניים בלי שמונו להם מחליפים, ועדות סטטוטוריות לא יכלו לפעול ולא ניתן היה לאשר עסקאות חץ.
כל עסקת ייצוא תיבחן גם לפי הקיבולת שהיא מוסיפה לישראל
גלעד ארדן, אז חבר הדירקטוריון והמועמד ליו"ר, הזהיר בזמן אמת מפני "שנה בלי פיקוח ציבורי על פרויקטים חיוניים, בלי יכולת לקבוע ולממש אסטרטגיה לפיתוח מערכות שיתמודדו עם האיומים עלינו".
ישראל זקוקה לעתודת קיבולת ריבונית בכל מערכת שאין לה תחליף: מלאי פיזי, קיבולת ל-30, 90 ו-180 יום וסמכות להפעיל קווים, לשנות סדרי עדיפויות ולהקצות תפוקה בחירום.
הייצוא יימשך, אבל הקיבולת תנוהל כרכיב בביטחון הלאומי. כל עסקת ייצוא במערכת כזאת תיבחן גם לפי הקיבולת שהיא מוסיפה לישראל וזו שהיא תופסת ממנה. הרחבת קו תחייב נתח ישראלי, ושימוש בקיבולת קיימת יחייב קדימות ישראלית חוזית, מתומחרת ומשולמת מראש. עודף קיבולת אינו בזבוז אלא מחיר חופש הפעולה.
מדינת ישראל היא בעלת התעשייה האווירית ורפאל, לקוחה מרכזית שלהן והרגולטור של הייצוא שלהן. אם בזמן מלחמה היא עדיין עומדת בתור למפעלים שבבעלותה, זו אינה ריבונות אלא בעלות משפטית.
שי גל הוא מייסד ומנהל Line of State, פירמה אסטרטגית בינלאומית הפועלת עם ממשלות, מוסדות ומקבלי החלטות בסוגיות אסטרטגיה, סיכונים, ממשל תאגידי ומודיעין עסקי בזירות מורכבות. בעבר כיהן כסמנכ"ל תקשורת, ממשל וקשרי קהילה בתעשייה האווירית וכראש מטה יו"ר החברה.