16 ימים בבית: מי אישר את המחדל של חופשות החגים?

היום התעוררה א' לעוד יום של שגרת חגים בהולה, שבה הורים לילדים קטנים כמוה דוחסים כמה שיותר עבודה לימי החול שבין ערב החג, שבו היא מבשלת, מנקה ומטפלת בטף, לחג עצמו, שבו היא אמונה על הפעלתם עד שעת ההשכבה. כל יום כזה הוא כמו תכשיט יקר, שצריך לשמור עליו בשבע עיניים.

אלא שהבוקר גילתה, להפתעתה ובדרך אגב, שהילדים שלה יוצאים לחופש בסוף השבוע הקרוב, לפני יום כיפור, שיסתיים רק אחרי סוכות, בתחילת אוקטובר. זאת אומרת, שצפויים לה 16 ימים שבהם תצטרך לג'נגל בין העבודה לילדים, בעקבות הסכמי שכר שעליהם חתמו ארגוני המורים, שהניבו להם גשר. מילה שהפכה לסוג של איום קיומי על הורים, הפעם בין יום כיפור לסוכות.

איך שלא מסתכלים על זה, מדובר בכמעט שבועיים וחצי, רבע חופש גדול, שנוחתים על המשפחות בישראל שבועיים אחרי תום החופש הגדול.

התלונה של א' לא חדשה. היא שחוקה עד פיהוק. וזאת בדיוק הבעיה. בכל שנה, באותם תאריכים, חוזר אותו סיפור. החופש הגדול ארוך מדי, החופשות בחגים ארוכות מדי, לילדים יש הרבה יותר ימי חופש מאשר להורים ואין שום קשר בין לוח החופשות של מערכת החינוך למציאות שבה חיים אנשים עובדים. הבעיה מוכרת כבר שנים, ובכל זאת שום דבר לא משתנה.

עוד לא הספקנו לשלם את חשבון האשראי של אוגוסט. הקייטנות, הבריכה, הסרטים, האוכל בחוץ, האטרקציות, החופשה המשפחתית למי שהצליח להרשות לעצמו אחת, וכל ההוצאות הקטנות שבסוף מצטברות לסכומים מפחידים. ההורים עוד לא הצליחו להרים את הראש מעל המים, להחזיר קצת כסף לחשבון הבנק ולחזור לשגרת עבודה נורמלית, והנה הילדים שוב בבית.

ועכשיו צריך להתחיל לקמבן. סבתא ביום ראשון, בייביסיטר בשני, עבודה מהבית בשלישי, יום חופש ברביעי, לשלוח את הילד לחבר בחמישי ולהחזיר טובה בשבוע הבא. מי שיש לו סבא וסבתא פנויים מסודר יחסית. מי שאין לו, ייאלץ לשלם. והרבה.

הבעיה היא לא יום כיפור או סוכות, כי חגים הם חגים. הבעיה היא הגשרים והימים שנדבקו אליהם עם השנים, והפער הבלתי נתפס בין מספר ימי החופש של הילדים למספר ימי החופש של ההורים שלהם.

וזה לא נחת עלינו מהשמיים. מישהו החליט על לוח החופשות הזה. מישהו חתם על הסכמי השכר שהוסיפו את הגשרים. מישהו ישב בחדר עם מחשבון ויומן והחליט שזה מסתדר מצוין, בלי לבדוק איך בדיוק אמורה משפחה עם שני הורים עובדים וילדים קטנים לשרוד 16 ימים כאלה, מיד אחרי החופש הגדול.

בכל פעם שחותמים על הסכם עם ארגוני המורים, עוסקים בשכר, בתנאים, בשעות העבודה ובימי החופשה. וזה לגיטימי. רק שבקצה השני נמצאים מיליוני הורים, שגם להם יש עבודה, בוס, עסק, משכנתה וחשבון בנק, ולהם אף אחד לא נותן גשר.

כבר שנים מבטיחים להתאים את לוח החופשות של מערכת החינוך לזה של המשק. שרים התחלפו, תוכניות הוצגו, הצעות עלו וירדו, והפער נשאר. החופש הגדול לבדו נמשך יותר מחודשיים, ואליו מצטרפים ראש השנה, יום כיפור, סוכות, חנוכה, פורים, פסח ושאר הימים שבהם מערכת החינוך בחופש והמשק עובד כרגיל.

כשמחברים את כל הימים האלה יחד, מקבלים יותר משלושה חודשים בשנה שבהם ההורים צריכים למצוא פתרון לילדים, בזמן שהם אמורים להמשיך לעבוד ולהתפרנס. למעסיק שלהם אין חופש גדול, אין גשר בין יום כיפור לסוכות ואין סבלנות אינסופית לעובד שמודיע שוב שהוא לא מגיע, מגיע מאוחר או יוצא מוקדם.

ואף אחד לא מציע לקחת מהמורים את החופשות שלהם. אם אלה תנאי העבודה שסוכמו איתם, צריך לכבד אותם. אבל המדינה היא זו שצריכה לפתור את הסתירה המטורפת בין מערכת החינוך לעולם העבודה, ולא להפיל אותה שוב ושוב על ההורים.

אפשר לקצר את החופש הגדול, להעביר ממנו ימים לחופשות החגים, להפעיל מסגרות מסובסדות בימי הגשר או למצוא פתרון אחר. מה שאי אפשר לעשות הוא להמשיך להתנהג כאילו 16 ימים בלי מסגרת הם עניין שולי שכל משפחה כבר תסתדר איתו איכשהו.

אנחנו בעיצומה של מערכת בחירות. המפלגות מפזרות הבטחות על ביטחון, כלכלה, יוקר המחיה, חינוך ובריאות. אולי הפעם אחת מהן תכניס למצע שלה גם את הדבר האפור, הלא סקסי והמאוד יומיומי הזה, התאמה אמיתית של חופשות הילדים לימי החופש של ההורים.

ומי שייקח את זה על עצמו יצטרך לתפוס אומץ ולהתגבר על השיתוק והאימה האוטומטיים שאוחזים במקבלי ההחלטות כשהם נתקלים במבטם המאשים של יפה בן דויד או רן ארז. ארגוני המורים רשאים להילחם על התנאים של המורים, אבל לוח החופשות לא שייך להם. המדינה אמורה לזכור שמולם עומדים מיליוני הורים, שכבר שנים משלמים מכיסם ובימי החופשה שלהם על חוסר היכולת שלה לפתור את הבעיה.

לא עוד ועדה, לא עוד "נבחן את הנושא" ולא עוד תוכנית שתיעלם במגירה. צריך פשוט לשנות את מה שכבר התרגלנו לחשוב שאי אפשר לשנות.

לוח החופשות הוא לא מצווה דתית, וגם לא נדר חמור, למרות שהיחס אליו הוא כאל איתן טבע אימתני שחזק מהאדם. אם הצלחנו להזיז את מועדי המעבר לשעון חורף ולקיץ, אפשר גם להזיז כמה ימי חופש, לקצר במקום אחד ולהוסיף במקום אחר. צריך רק שמישהו יהיה מוכן להזיז אותו.