בית המשפט המחוזי בירושלים, בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים, דחה ערעור שהגישו המועצה המקומית אלקנה והמרכז הקהילתי-מתנ"ס אלקנה על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים, שקיבל את תביעת אקו"ם בע"מ נגדן בגין הפרת זכויות יוצרים.
בערכאה הראשונה נקבע כי המועצה והמתנ"ס הפרו את זכויות היוצרים של אקו"ם בארבעה אירועים נפרדים, וחויבו לשלם לה פיצוי בסך 50,000 שקלים בעד כל הפרה, ובסך הכול 200,000 שקלים, לצד צו מניעה קבוע האוסר עליהן להשתמש ביצירות המוגנות בלא רישיון. כמו כן חויבו לשלם שכר טרחת עורך דין בסך 17,000 שקלים והוצאות משפט בסך 8,000 שקלים.
בערעור העלו המועצה והמתנ"ס טענה מקורית, שלא נטענה בערכאה הראשונה: לטענתן, החוק החל על התביעה אינו חוק זכות יוצרים הישראלי אלא הדין העות'מאני והמנדטורי, החל לדעתן ביהודה ושומרון, שכן הן פועלות באזור. לשיטתן, חוק זה אינו מאפשר פסיקת פיצוי בלא הוכחת נזק, ומשלא הוכיחה אקו"ם את היקף הנזק, לא היה מקום לחייבן בסכומים שנפסקו. לתמיכה בכך הציגו חוות דעת של מומחה לחוק החל באזור. אקו"ם, מצדה, טענה כי יש לדחות את הערעור ולהותיר את פסק הדין על כנו.
בית המשפט דחה את הערעור מכמה טעמים מצטברים: המערערות לא העלו את טענת הדין הזר בערכאה הראשונה, ולכן חלה חזקת שוויון הדינים המחילה את הדין הישראלי. ביהמ"ש קבע כי הטענה הועלתה לראשונה בערעור בניגוד לכלל שאינו מאפשר זאת, מה שנחשב לחריג בלבד. כמו כן נקבע כי חוות הדעת המומחה לא הוגשה בהתאם לתקנות הראיות בערעור וגם לא הוכיחה את תוכן הדין הזר עצמו, אלא רק חיוותה דעה משפטית שאינה בסמכות מומחה.
בית המשפט הוסיף, מבלי להכריע סופית, כי דיני זכויות יוצרים הפכו הרמוניים ברובם בעולם מכוח אמנות בין-לאומיות, וכי לפי דוקטרינת "משפט המובלעות" חל הדין הישראלי על התיישבות ישראלית באזור.
עו"ד פול גולובנבסקי שמשרדו עוסק בדיני מקרקעין ובמשפט החל ביהודה ושומרון, מסביר כי "זה נשמע כמו בדיחה משפטית, אבל זו הייתה טענה אמיתית לפיה חוק זכות יוצרים הישראלי אינו חל ביהודה ושומרון וכי יש לבחון את הפרשה לפי הדין העות'מאני והמנדטורי. כן, בשנת 2026. בית המשפט המחוזי בירושלים דחה את הערעור. לא משום שקבע כי הדין הישראלי חל תמיד ביהודה ושומרון, ובוודאי לא משום שהכריע בשאלת הריבונות. בית המשפט קבע מה שקבע כי הטענה הועלתה באיחור, תוכן הדין המקומי לא הוכח וההליך כולו התנהל לפי החוק הישראלי".
לדבריו, "מאחורי הטענה החריגה מסתתר אבסורד אמיתי. בתי המשפט נאלצים לפתח את 'משפט המובלעות', המחיל חלקים מהדין הישראלי על ישראלים באזור. כך מתקיים פסיפס משפטי של חקיקה ישראלית, צווים וחזקות שיפוטיות, לצד שכבות דין עות'מאניות, מנדטוריות וירדניות. זה לא רק ויכוח למשפטנים. אזרח ורשות ציבורית חייבים לדעת מראש איזה חוק חל עליהם. ודאות הנשענת על מחדל ראייתי של בעל דין אינה ודאות אמיתית".