לראות הורה מתאהב מחדש בגיל השלישי הוא בדרך כלל אירוע משמח. הילדים שמחים לגלות שאבא או אמא שוב פורחים, מבלים ונהנים מזוגיות טובה. גם החשש הטבעי מפני פגיעה ברכוש המשפחתי נרגע לא פעם כאשר מתברר שההורה ערך צוואה מסודרת, ובה קבע במפורש כי הבית - הנכס המשמעותי ביותר שברשותו - יעבור לילדיו בלבד. אלא שבפועל, לא תמיד די בכך.
המציאות המשפטית מלמדת כי גם צוואה ברורה אינה מבטיחה בהכרח שהנכס יישאר בידי היורשים. בשנים האחרונות קבעו בתי המשפט פעם אחר פעם כי לבן או בת זוג ידועים בציבור עשויות לקום זכויות קנייניות מכוח החיים המשותפים, ולעיתים זכויות אלה גוברות בפועל על הוראות הצוואה.
כך למשל, בפסק דין שניתן לאחרונה נדונה תביעה שהגיש בן זוגה, הידוע בציבור, של מנוחה נגד בנה היחיד. המנוחה, שנפטרה בשנת 2019, הורישה בצוואתה את דירתה - שנרכשה עוד לפני ההיכרות בין הצדדים - לבנה. בן הזוג טען כי השניים חיו יחד כידועים בציבור במשך 21 שנים, וכי מכוח חזקת השיתוף הוא זכאי למחצית מהדירה. לטענתו, הוא השתתף בתשלומי המשכנתא לאורך השנים ואף השקיע כ-200 אלף שקלים בשיפוץ הנכס. מנגד טען הבן כי הצוואה משקפת היעדר כוונת שיתוף, וכי בין השניים התקיימו יחסי חברות ושכירות בלבד.
השופטת עפרה גיא מבית משפט השלום באשדוד קיבלה את תביעת בן הזוג וקבעה כי הוא זכאי למחצית מהזכויות בדירה. בפסק הדין נקבע כי הוכח שהשניים חיו כידועים בציבור במשך לפחות 15 שנים, בין היתר על בסיס נסיעות משותפות, השתתפות באירועים משפחתיים והכיתוב "אשתי" על המצבה. עוד נקבע כי בן הזוג השתתף במימון המשכנתא ובהוצאות הבית. בנוסף חויב הבן לשלם הוצאות משפט בסך 40 אלף שקלים.
עו"ד רונן דליהו, מומחה לדיני משפחה, מסביר כי בעבר נהוג היה לזהות שיתוף רכושי בעיקר ביחס לנכסים שנצברו במהלך הנישואים, ובמיוחד לדירת המגורים המשותפת, גם אם נרשמה על שם אחד מבני הזוג בלבד. ואולם עם השנים הכירו בתי המשפט למשפחה בכך שבנסיבות מסוימות עשוי להתקיים שיתוף גם בנכס שנרכש לפני הקשר או התקבל בירושה, אם הוכחה כוונת שיתוף ספציפי. לדבריו, כוונה כזו יכולה להילמד, בין היתר, מהשקעה כספית בנכס, מהתנהלות כלכלית משותפת או מעירוב נכסים בפועל. במקרה האמור, קבע בית המשפט כי בן הזוג הוכיח כוונת שיתוף ספציפי בדירה, ולכן נוצרה לו זכות קניינית במחצית ממנה.
מקרה נוסף, שהגיע עד לבית המשפט העליון, עסק בבני זוג שהתגוררו במשך 16 שנים בדירה שנרשמה על שם הבעל בלבד. הדירה נרכשה על ידו כארבע שנים לפני הנישואים, ובמהלך חייהם המשותפים אף עזבה האישה את הבית לתקופה מסוימת, לפני שחזרה להתגורר בו. למרות זאת, עם הפרידה הסופית היא תבעה מחצית מהזכויות בדירה.
בית המשפט העליון, בדעת רוב, קבע כי האישה אכן זכאית למחצית מהדירה. השופט יורם דנציגר הבהיר כי כאשר בן זוג מבקש להכיר בשיתוף בדירה הרשומה על שם הצד השני בלבד, אין די בהוכחת חיי נישואים ממושכים, ויש להצביע על "דבר-מה נוסף" המעיד על כוונת שיתוף בנכס הספציפי. לדבריו, השקעה כספית בנכס היא אמנם דוגמה מובהקת לכך, אך גם מצגים ברורים והבטחות מפורשות עשויים להספיק. באותו מקרה אימץ העליון את קביעת בית המשפט למשפחה, שלפיה הוכח כי הבעל התחייב למכור את הדירה כדי לרכוש במקומה דירה משותפת חדשה, וכי האישה הסתמכה על התחייבות זו כאשר שבה להתגורר עמו.
נשיא העליון השופט יצחק עמית, שהצטרף לדעת הרוב, מנה שורה של אינדיקציות שעשויות ללמד על שיתוף, ובהן תשלום משותף של משכנתא, ביצוע שיפוץ מהותי או תוספת בנייה, אווירה כללית של מאמץ משותף, ואף מצב שבו גם לבן הזוג השני יש נכס חיצוני שנותר רשום על שמו בלבד. עם זאת, הוא הדגיש כי אין מדובר ברשימה סגורה, וכי כל מקרה נבחן לפי נסיבותיו. מנגד, השופט צבי זילברטל סבר בדעת מיעוט כי באותו עניין לא הוכח אותו "דבר-מה נוסף" הנדרש לצורך הכרה בשיתוף.
לדברי עו"ד רונן דליהו, המסקנה ברורה: מי שמבקשים להגן על הרכוש המשפחתי ולהבטיח כי נכסים מסוימים יישארו בידי ילדיהם או יורשיהם, אינם יכולים להסתפק בצוואה בלבד. הדרך המשפטית הנכונה היא להיערך מראש באמצעות הסכם רכושי או הסכם חיים משותפים, שיקבע במפורש כי אין כוונת שיתוף בנכסים מסוימים, וכי מגורים משותפים, השתתפות בהוצאות או השקעה בנכס לא יקנו זכויות קנייניות לצד השני. במקביל, חשוב להימנע מעירוב נכסים בפועל, למשל באמצעות שימוש בחשבון משותף לצורך מימון נכס שנועד להישאר נפרד. הסדרה מוקדמת ומדויקת עשויה למנוע בעתיד מחלוקות קשות בין בני זוג ליורשים, ולחסוך הליכים משפטיים ממושכים ויקרים.