אין כמו התמימות, הפרפרים בבטן והנשיקה הראשונה של גיל הנעורים. הכול חדש, מסעיר ומלא רגשות. כך התחיל גם הקשר בין בת 15 מדרום הארץ לנער שהכירה. היא פגשה אותו פעמיים, הם התנשקו, והיא חשבה שמשהו מתוק מתחיל ביניהם. היא לא העלתה על דעתה שתוך כמה ימים הכול יהפוך לסיוט אלים.
כעבור זמן קצר קיבלה הודעה מנערה בת 13 שלא הכירה שטענה שהבחור הוא בן הזוג שלה ודרשה הסברים. בת ה-15 ענתה שלא ידעה שיש לו חברה, הוא אמר שנפרדו ושהוא זה שיזם את הנשיקה. השיחה הפכה מהר מאוד לשיחת איומים, שלא הייתה מביישת עבריינים בארגון פשיעה.
באיזשהו שלב השתנה הטון. במקום לאיים הציעה בת ה-13 להיפגש ולדבר, והבטיחה שלא יאונה לה כל רע. כדי שהפיתוי יהיה מושלם, הציעה שחברה משותפת, שמקובלת על שתיהן, תהיה נוכחת בפגישה. בסביבות 14:00 הגיעה בת ה-15 לפארק והתיישבה על הספסל שבו קבעו להיפגש. בת ה-13 הגיעה עם חבורה של בני נוער, ניגשה אליה ובלי לומר מילה סטרה לה בכוח. כשניסתה ללכת משם, אחד הנערים שעמד מאחוריה משך אותה בחוזקה בשיער והפיל אותה על הרצפה. היא הצליחה לקום, בכתה וניסתה שוב להתרחק, אבל בת ה-13 התנפלה עליה פעם נוספת, הכתה אותה בגוף ובראש והפילה אותה שוב.
כשהיא שוכבת על הרצפה, בוכה וצועקת, המשיכה להכות אותה באגרופים בראש. בשלב הזה הצטרפה גם החברה המשותפת, זאת שהייתה אמורה לגרום לה להרגיש בטוחה, ובעטה בה בחוזקה בגב.
כשהצליחה לקום על הרגליים, התקשרה לאבא שלה. "תבוא מהר, תקפו אותי", אמרה לו. הוא היה בקניות בסופר, עזב הכול ורץ אליה. "ניסיתי לאתר אותה דרך הטלפון ומצאתי אותה במרחק לא גדול מהבית. הגעתי לשם וראיתי אותה מבוהלת. היא הצביעה על חבורת הילדים שעמדה שם. הזמנתי ניידת משטרה ואמבולנס. הילדים עשו צחוק מכל הסיפור הזה".
כמה שעות אחר כך גילתה המשפחה שהתקיפה גם צולמה ושהסרטונים כבר מופצים בקבוצות ווטסאפ וברשתות החברתיות. המכות בפארק לא הספיקו. עכשיו כל מי שהחזיק טלפון יכול היה לצפות בילדה חוטפת אגרופים ובעיטות. "הסרטונים מזעזעים. אם הבת שלי הייתה נופלת במקום לא טוב, הסיפור היה אחר לגמרי", אמר האב. "לא אשכח את המראה שלה כל ימי חיי, זו ילדה שרצחו את נפשה. הילדה הזו כמה חודשים לא הלכה לבית הספר ולא יצאה מהבית".
את הסרטון שקיבל שלח האב להוריה של התוקפת. הוא ציפה להתנצלות, להבטחה שיטפלו בבתם, אבל דבר מזה לא קרה. "כשהשוטרים הגיעו לפארק, הם אמרו לילדה לקרוא לאמא שלה. האימא הגיעה והייתה חסרת אונים. ראיתי בעיניים שלי איך הילדה תוקפת את אימא שלה ומקללת אותה שתעוף לתוך האוטו, זו ילדה בת 13".
התיק נסגר
הסצנה הזאת ממחישה את המציאות המטורללת שבה אנחנו חיים ואת הכאוס האנושי שמקיף אותנו. אין ילדים רעים. יש מבוגרים שלא יודעים להציב להם גבולות ולחנך אותם. אני נשבעת שאם הילד שלי היה מעורב באירוע שבו תקף ילד אחר בצורה כזו, הוא לא היה רואה אור יום (מטאפורית כמובן). לא הייתי מרשה לעצמי לתת לו להסתובב חופשי, כשהוא מסוכן לסביבה. הייתי פונה מיד לאנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש וההתנהגות, כדי שיטפלו בו וידריכו אותי איך להתמודד איתו. בטח שלא הייתי עומדת בחוסר אונים מול ילדה חבולה ואביה, וסופגת קללות מפרי בטני התוקף.
למזלנו, המקרה הזה לא נגמר ברצח או בהתאבדות. לפעמים כל מה שמפריד בין מכות בפארק לאסון הוא נפילה אחת לא טובה, בעיטה חזקה מדי בראש, או ילדה שלא מסוגלת לשאת את ההשפלה אחרי שהסרטון שבו היא חוטפת מכות מופץ בין כל הילדים בבית הספר. במקרה הזה היה לה אבא שאליו יכלה להתקשר, שהגיע מיד ועשה כל מה שאפשר כדי לעזור לה. יש ילדים שאין להם למי לפנות, שמתביישים, מפחדים ונשארים לבד עם מה שעברו.
מיד אחרי האירוע הגיש האב תלונה במשטרה. שש וחצי שעות ישב שם, הסביר, פירט והראה את הסרטונים. בינתיים, בקבוצת הווטסאפ של התוקפים התנהלה שיחה ערה. כשבת ה-13 הבינה שהמשטרה יודעת על קיומה של הקבוצה, מיהרה להזהיר את חבריה, כמו מקצוענית: "תמחקו צ'אטים כולכם". כשאחת המשתתפות שאלה למה, השיבה: "פשוט תמחקו אני יסביר אחר כך". בהמשך ביקשה למחוק "את כל הצ'אט שלנו", וכשנשאלה מה קרה, ענתה: "תבואי לפרטי אני יסביר".
בת ה-13 ואחד הנערים שסייעו לתקיפה נחקרו באזהרה במשטרה, הודו במעורבותם בתקיפה וזיהו את עצמם בסרטונים. השלב המתבקש הבא היה הגשת כתב אישום חמור נגדם, ובוודאי לא יפתיע אתכם לשמוע שזה לא קרה. המשטרה סגרה את התיק. המדינה החליטה, ככל הנראה, שמדובר בילדים רכים ומבולבלים, ולא בהתנהלות של ארגון פשע בחיתוליו. עם סגירת התיק נגוזה גם התקווה של המשפחה שהחבורה האלימה הזאת תשלם על האלימות המזוויעה.
עו"ד לימור עמית פנקר, שמייצגת את המשפחה, ניסתה להבין מהמשטרה מה הייתה העילה לסגירת התיק, אבל לא קיבלה תשובה ברורה. "באופן לא רשמי נמסר שפשוט בגלל שהם קטנים, אז הוחלט לסגור משיקולי מערכת".
גם אני ניסיתי להבין מה היו השיקולים שהביאו את רשויות החוק לשחרר לחופשי, ככה, על הדרך, בסוג של זלזול בקורבן ובאירוע כולו, חבורה של בריונים חסרי מעצורים. האם התיק נסגר מחוסר ראיות, אף שהסרטונים הופצו ברשת לכל עבר, או שמא מחוסר עניין לציבור, על אף שיש פה עניין ציבורי רב בטיפול בבני נוער אלימים, שעלולים להפוך לרוצחים בעתיד? סגירה מחוסר אשמה תהיה כבר היסחפות, אפילו בשביל משטרת ישראל, כיוון שהתוקפים הודו. אז למה?
תגובת משטרת ישראל מוציאה מהדעת: "עם קבלת התלונה נפתחה חקירה יסודית, במסגרתה בוצעו כלל פעולות החקירה הנדרשות. בסיום החקירה ולאחר שכלול כלל הנסיבות, לרבות גילו של החשוד, הוחלט על סיום ההליך ללא העמדה לדין. ככל שקיימת השגה, עומדת הזכות החוקית להגשת ערר".
"הכסף הוא לא שיקול"
המקרה הזה יכול היה להסתיים כמו רבים כמוהו, עם ילדה שלא מצליחה לחזור לעצמה ונזקקת לטיפולים רפואיים ונפשיים כדי להשתקם מאירוע אלים, ורשויות חוק שזה פשוט לא מעניין אותן. אלא שהפעם זה לא קרה. התיק הגיע לידיה של עו"ד עמית פנקר, שמתמחה בטיפול בנפגעות תקיפה מינית ומנהלת בשמן תביעות אזרחיות אחרי שנואשו מהמדינה. הפעם החליטה המשפחה לעשות מעשה יוצא דופן: להגיש תביעה אזרחית נגד התוקפת ולבחון גם את אחריות הוריה.
סכום התביעה עומד על 120,000 שקל. מעט מדי. אפשר היה לתבוע את ההורים בכמה מיליונים טובים ובכלל, לגייס למען ההליך המשפטי כסף מהציבור, שהיה נרתם בשמחה לקמפיין גיוס המונים. עו"ד פנקר מסבירה שהסכום נקבע מטעמי אגרה, שכן ככל שסכום התביעה גבוה יותר, כך עולה גם האגרה שצריך לשלם כדי להגיש אותה. חוץ מזה, צריך להיות ריאליים ולנקוב בסכום שהשופט יוכל לאשר במלואו.
מבחינת האב, הכסף הוא בכלל לא העניין. "הכי חשוב שתדעי שהכסף הוא לא מהווה שיקול בכלל, אלא הילדה הזו והפציעה הנפשית שהיא סוחבת ותסחוב איתה. הייתי בעמדה שצריך לתבוע גם יותר, אבל אני צמוד לעורכת הדין שלי ונותן לה את הכוח וכל מה שהיא אומרת אני אחריה".
בתחום המשפטי-אזרחי יש לנו מה ללמוד מהאמריקאים. שם, מי שנפגע מאלימות לא חייב לחכות שהמדינה תחליט אם להעמיד את התוקף לדין. הוא יכול להגיש נגדו תביעה אזרחית ולדרוש פיצוי על הטיפולים הרפואיים, על הפגיעה הנפשית ועל הכאב והסבל שנגרמו לו. במקרים חמורים במיוחד, בתי המשפט יכולים לפסוק גם פיצויים עונשיים, מעבר לפיצוי על הנזק עצמו, כדי להבהיר לתוקף שהמעשים שלו יעלו לו ביוקר. זה לא קורה בכל תביעה ולא בכל מדינה בארה"ב, אבל עצם האפשרות הזאת נותנת משמעות אחרת לגמרי לאיום "אני אתבע אותך".
בארה"ב אפשר למצוא עורכי דין שמוכנים לנהל תביעה אזרחית תמורת אחוז מהפיצוי שיתקבל, במקום לדרוש מהקורבן לשלם להם את מלוא שכר הטרחה מראש. זה לא מבטל את כל הוצאות המשפט ולא מבטיח שכל תביעה תתקבל, אבל פותח את דלת בית המשפט גם בפני מי שאין לו כסף לממן מאבק משפטי ארוך. הייתי רוצה שגם אצלנו קורבן אלימות יוכל להסתכל למי שפגע בו בעיניים ולהגיד לו: המשטרה סגרה את התיק, אבל איתי עוד לא גמרת.
אצלנו, לעומת זאת, תיקים נסגרים בסיטונות וקורבנות מקבלים על עצמם את הדין, כאילו ככה אמור להיראות צדק. מי שחטף מכות, הושפל ונפגע יכול לפנות לבית המשפט, להוכיח את הנזק שנגרם לו ולדרוש פיצוי משמעותי. ואם מדובר בקטין, שהוריו ייקחו אחריות, ישלמו - והרבה.
"אנחנו צריכים לעשות שינוי חברתי באמצעות המערכת האזרחית", אומרת עו"ד עמית פנקר. "בית המשפט חייב לפסוק סכומים משמעותיים כדי שהמסר ייקלט, כיוון שפסיקת סכום סימלי ימסמס את המסר ויחזק את הצד התוקף. נכון שטוענים שהכול עניין של משאבים ומחסור בכוח אדם, אבל אני אומרת שיש לנו האזרחים אפשרות לעזור באכיפה. כל אזרח יכול להגיש תביעה כספית וצריך להשתמש בכלי הזה, כי אין לנו ברירה. סגירת תיקים במקרים כאלה יוצרת לגיטימציה, הנוער מבין שכך זה בסדר להתנהג. הוא מבין שמותר להמשיך לנהוג באלימות".
והאב, שמטפל בילדה עם פגיעה נפשית לכל החיים ומנסה לשקם אותה, אומר בכאב: "הילדים האלה הם הרוצחים הבאים". לבי איתו. אמנם לא כל ילד שמרביץ בגיל 13 יהפוך לרוצח, אבל לא צריך לחכות שיופיע סכין כדי להבין שיש פה סכנה. כשמזהים ילד שמתנהג באלימות, צריך לטפל בו עכשיו, להציב לו גבולות ולהבהיר לו שלמעשים שלו יש מחיר. אחרת, מה שמתחיל בסטירה בפארק עלול להסתיים באסון.
נכון, בתי המשפט עמוסים והשופטים מתקשים להשתלט על כמויות אדירות של תיקים. זאת בעיה של המדינה, לא של מי שחטף מכות. שימנו עוד שופטים, שיתגברו תקנים ושימצאו דרך לקצר את ההליכים. האזרח לא צריך לוותר על הזכות שלו לקבל פיצוי רק כדי להקל על העומס, ובטח שלא לשלם פעם נוספת על כך שהמערכת לא מצליחה לטפל באלימות נגדו.
הורים חייבים להבין שילד אלים הוא קודם כול האחריות שלהם. לא של המורה, לא של השוטר ולא של ההורים של הילדה שחטפה ממנו מכות. אם יש לילד שלכם בעיה, תטפלו בה. ואם הוא פוגע באחרים ואתם מתעלמים מהסכנה, אל תתפלאו אם יום אחד תמצאו את עצמכם בבית המשפט ותידרשו לשלם על הנזק שנגרם בגלל חוסר האחריות שלכם.
הורים לילדים אלימים צריכים להיות מבוהלים מהאפשרות הזאת. שברגע שבו הם מגלים שהילד שלהם מאיים, מרביץ או מארגן חבורה כדי לסגור חשבון, הם לא יסתפקו בנזיפה רפה ובשלילת הטלפון ליומיים, אלא יבינו שהם חייבים לטפל בו לפני שמישהו אחר ייפגע. ואם אין אחריות הורית או טיפול במישור הפלילי, אולי הפחד מתביעה כספית כבדה ישנה משהו. אף אחד לא רוצה להיכנס לחובות כבדים.
הפעם זה קרה למישהו אחר, מחר זה עלול לקרות לילד שלכם. אין ברירה. תקרעו להורים לילדים אלימים את הכיס, כי אי אפשר לסמוך פה על רשויות החוק.