המטבע בשפל היסטורי, מחיר הבנזין מחוץ למכסות מוכפל, ואיראנים רבים לא טועמים בשר במשך חודשים. אחרי שנה של מלחמות וסנקציות, הכלכלה האיראנית קורסת, והמחיר מתגלגל אל האזרחים, כאשר מי שאיבד את ביתו במלחמה נשאר כמעט בלי פיצוי.
איך נראים החיים בתוך הקריסה? איך המשטר מרפד את עצמו? למה דווקא סין גובה ממנו מחיר מופקע? והאם התייקרות הדלק תצית שוב את הרחוב, כמו בנובמבר 2019? שוחחנו עם ד"ר תמר עילם גינדין, מרצה בקתדרה במוזיאון ארץ ישראל ומומחית לאיראן ממרכז עזרי באוניברסיטת חיפה.
כיצד נראית הקריסה הכלכלית באיראן מנקודת המבט של האזרח הפשוט? אילו פשרות כואבות הוא נדרש לעשות?
דו"ח תזונה שפורסם עוד לפני מלחמת 40 הימים הראה על אחוזים מבהילים של תת תזונה ואנשים שלא אכלו בשר חודשים, ולא מבחירה. הייתה גם תמונה שהסתובבה של אישה צעירה שמחזיקה שלט שהיא אם לשני ילדים ותעשה "כל מה שתבקש" כדי להאכיל אותם. הכוונה כמובן לזנות. קל להאמין, אולם קשה לאמת את התמונה הספציפית. עוד מלפני המלחמות של השנה ומשהו האחרונות, המצב הכלכלי לא היה טוב, ראינו אנשים שמוכרים כליות עם עלייה בכליות למכירה בכל פעם שיש הרעה, ויש גם צד טוב של צדקה וערבות הדדית - בסעודות מצווה שאנשים עושים כתודה על נדר שהתגשם, או כדי לדרבן את אלוהים לקיים את הצד שלו בעסקה - בהרבה מקרים אפשר גם לאכול בשר. יש אפליקציה שמוצאת לך את סעודת המצווה הקרובה אליך.
כשהסנקציות חונקות את הרחוב, אילו 'צינורות חמצן' השלטון בנה כדי לרפד את עצמו?
למשטר גם יש יותר רזרבות, גם יותר אפשרות לגירעון, וגם יותר מעקפים. המעקפים האלה כוללים ייצוא/הברחות דרך היבשה (בתחילת המצור של טראמפ התפרסמה תמונה של שיירת רכבים עם מיכלי נפט), שזה פחות יעיל אבל קיים, הסכמים עם מדינות שארה"ב מרשה להן, כמו סין והודו, העברה של זיכיונות ממקורב למקורב כל פעם שארה"ב או האו"ם מטילים סנקציות על בעל זיכיון ש"נתפס", והקמת חברות ו/או מפעלים במדינות ידידותיות שאינן מוחרמות. אבל רואים גם ירידה ביכולות של המשטר: בניגוד ללבנונים שאיבדו את בתיהם בהפצצה שבה חוסלו נצראללה ועוד בכירים בחזבאללה וקיבלו פיצויים ותמיכה בנדיבות מהרפובליקה האסלאמית, לאיראנים שאיבדו את ביתם פשוט אמרו שימצאו פתרון לבד כי הפיצוי היה זעום אם בכלל.
סין נתפסת כבעלת הברית הגדולה של איראן, אבל נראה שהיא מנצלת עד תום את הבידוד שלה. כמה מופקע המחיר שהאיראנים משלמים על התלות הזו, וכבר יש על כך מרמור ברחוב או בהנהגה?
קריאות "מוות לסין" שמעתי כבר ב-2009, ויש סיכוי יותר מסביר שהיו גם קודם. תג המחיר הוא מאוד מופקע, גם קונים נפט במחיר מוזל וגם מוכרים מחשבון היואנים במחיר שהוא לפעמים פי 4 ממחיר השוק, ולפעמים גם לא נותנים את הסחורה הרצויה (עיריית טהראן קנתה מהכסף הזה כמה אוטובוסים חשמליים כי זיהום האוויר בעיר מחייב טיפול. האוטובוסים שהם קיבלו אכן היו חשמליים, אבל המיזוג שלהם היה מזהם). לגבי ההנהגה אני לא בטוחה, אבל בעם יש מרמור גם כמו בכל העולם, על זה שמוכרים לנו שטויות באיכות ירודה.
בקיץ 2025 הסכרים באיראן התרוקנו כמעט לגמרי, ויש מי שרואה במשבר המים ובקריסת החקלאות את האיום הקיומי הגדול על המדינה. האם זה ה"ברבור השחור" שיצית את התסיסה הבאה ויפיל אותה מבפנים?
החורף האחרון היה קשה עם המלחמה, אבל היו בו גשמי ברכה ושלגי ברכה (השלגים מפשירים בהדרגה, ביוני עוד היה לא מעט שלג בחלק מהרכסים). רוב הסכרים - שבקיץ 2025 הגיעו לאחוזים בודדים מהקיבולת - התמלאו עד הסוף, ואפילו אפשרו לנהרות לחזור ולזרום. כל זה לא עוזר לאנשים בקומות הגבוהות, שיש להם הפסקות מים כל הזמן בגלל צנרת לא מתוחזקת.
בסופו של דבר, המדינה לא צריכה עוד ברבורים שחורים, היא לא מתפקדת. אני חושבת שהקרע במשטר יותר מאיים, כי משבר המים והאנרגיה (שוב - יש באדמה אבל התשתיות לא מתפקדות) זה כמו צפרדע במים רותחים - זה קרה לאט והתרגלו למציאות הזאת. לא קל אבל המעבר היה איטי. אני לא חושבת שזה נכון לנו לחפש את הניצוץ לתסיסה החברתית הבאה, כי הדברים האלה קורים כל פעם בתסריט אחר, שלא חשבנו עליו קודם. וכל תסריט שקורה - המשטר מפיק לקחים ממש מהר.
בשנת 1979, סוחרי הבזאר המסורתיים היו כוח כלכלי מכריע שגיבה את ח'ומייני והפיל את השאה. היום, הם נדחקו הצידה על ידי הקונגלומרטים של משמרות המהפכה והרשתות הממשלתיות. האם הם איבדו לחלוטין את כוחם הפוליטי, או שהם פשוט מחכים לשעת כושר בסיבוב הבא של המחאות?
המחאות של ינואר התחילו מהבזאר. זה היה משמעותי גם בגלל התפקיד המסורתי בכל המהפכות המוצלחות הקודמות, וגם כי הבזארים הם בגדול תומכי משטר, או לפחות לא עושי צרות בד"כ, אחרת הם היו פשוט מחוסלים. בה בעת, זה נכון שהבזאר הוא כבר לא אותו כוח כלכלי, וגם לא אותו כוח חברתי כי המקום שבו עכשיו מעבירים ידיעות ומחליפים דעות זה הרשתות והאפליקציות. אבל עדיין יש להם גם כוח סמלי וגם בד"כ יותר כוח כלכלי מהעם הפשוט.
ממשלת איראן הודיעה על הכפלת מחיר הבנזין מחוץ למכסות המסובסדות, והכלכלן עלי דאדפאי טוען ש"בכלכלה הזו לשמור ביצים הגיוני יותר מלשמור ריאל". בנובמבר 2019 התייקרות הדלק הציתה מחאות ענק בכל רחבי איראן. האם גם הפעם זה הגפרור שיפוצץ את חבית אבק השריפה, או שדווקא העוני והייאוש משתקים עכשיו את הרחוב?
אני ראיתי חישוב שיוצא יותר זול "לנגב" עם שטרות של כסף מאשר לקנות בהם נייר טואלט. וגם ראיתי תלונה מבפנים שמכיוון שהשכר של אנשי כוחות הביטחון כל כך נמוך - חיילים משלימים הכנסה בחופשות כנהגי מוניות (אסנפ - המקבילה האיראנית של אובר), ועכשיו אם הם יעלו מחירים אנשים לא יוכלו להרשות לעצמם, ואם לא יעלו מחירים זה פשוט לא יהיה להם רווחי. לפי מה שראיתי בעבר - איראני רעב יותר חושב איך הוא ישיג את הארוחה הבאה שלו ופחות על הפגנות. בפעמים קודמות שהייתה הרעה כלכלית, התחלתי לשמוע מאנשים שקודם דווקא הביעו התנגדות למשטר, שעכשיו כבר לא אכפת להם מי ישלוט בהם - אם יהיה להם ביטחון תזונתי הם בסדר גם עם הרפובליקה האסלאמית.
אבל רק לפני חודשים ספורים, בינואר, האיראנים כן יצאו לרחובות בהמוניהם. מה נשאר מאותה אנרגיה אחרי טבח ינואר והמלחמה, ומתי, אם בכלל, נראה אותם שוב ברחוב?
לגבי מה שיקרה בפועל - אני לא נביאה. עכשיו המצב עוד יותר גרוע בכל החזיתות, אבל בד"כ כל מחאה ניצתת מסיבה אחרת והמשטר לומד ממחאה למחאה לא רק איך להתמודד אלא גם איך למנוע. לכן אני לא יכולה לענות על שאלות בעתיד, אבל אני חושבת שהעוני, הייאוש, וזה שהם עדיין מתאוששים מטבח ינואר כאשר טראמפ הבטיח שלא יפקיר אותם ואז הפקיר אותם וניהל מו"מ עם הרוצחים שלהם, וממלחמה שטראמפ הבטיח להם שינוי משטר אבל מנע את השינוי שהם רוצים, השאיר להם מדינה הרוסה, ואז שוב ניהל מו"מ עם הרוצחים שלהם - אני מעריכה שייקח קצת זמן להתארגן ולצאת שוב, אבל לא יכולה לומר כמה זמן.