יזכור עם ישראל את 1,200 האזרחים, אנשי כוחות הביטחון, כיתות הכוננות והרפואה, שנרצחו ונפלו ב-7 באוקטובר. את המשפחות שנקרעו, הבתים שנחרבו והחיים שנעצרו באותו הבוקר. ולא נשכח את אלה שניצלו את הטראומה הלאומית, חוסר האונים, הכאב והשכול כדי להרוויח עוד קצת ולעשות כסף. את אלה שבזמן שהמדינה דיממה, עשו על כולנו סיבוב.
נזכור את 364 נרצחי הנובה, שיצאו לרקוד ולא חזרו, צעירות וצעירים שנרצחו באכזריות בלתי נתפסת. ולא נשכח את חברות התעופה הישראליות שנהנו משמיים נקיים מתחרות והעלו מחירים כשישראלים היו חייבים לחזור הביתה.
נזכור את 251 האזרחים והחיילים שנחטפו לעזה ב-7 באוקטובר, ילדים, נשים, קשישים וחיילים שנגררו מעבר לגדר, ואת המשפחות שעצרו את חייהן וחיכו להם חסרות נשימה. ולא נשכח את יצרניות המזון, היבואנים והספקים שהעלו מחירים שוב ושוב. בזמן שאזרחים תרמו אוכל לחיילים ולמפונים, החשבון בסופר לא הפסיק להתנפח. ואיכשהו תמיד נמצא הסבר לגזל. שער הדולר, ההובלה, חומרי הגלם, המלחמה.
נזכור את 38 הילדים ובני הנוער שנרצחו בטבח ב-7 באוקטובר, חיים שלמים שנגדעו עוד לפני שבכלל התחילו. ולא נשכח את מי שמצאו גם בהעברת סחורות וסיוע הומניטרי לעזה דרך לעשות כסף, מתוך ידיעה ברורה שחמאס משתלט על חלק מהסיוע וגוזר ממנו רווחים.
ויקטורי של אייל רביד מכרה לרצועה סחורה ב-110.8 מיליון שקל במחצית הראשונה של 2026, ומהדרין מכרה ביותר מ-70 מיליון שקל. רמי לוי, קרפור, שניב וקבוצת נוימן ניגשו וזכו במכרז שאיפשר להעביר סחורות לעזה, גם אם חלקם לא מימשו אותו בפועל.
נזכור את 1,318 חללי מערכות ישראל שנפלו מאז 7 באוקטובר, את החיילים, השוטרים, אנשי השב"כ, הרבש"צים וחברי כיתות הכוננות שיצאו להילחם ולא חזרו. ולא נשכח את הבנקים, שגבו ריביות גבוהות על מינוסים, הלוואות ואשראי צרכני, בזמן שעל הכסף שלנו בפיקדונות שילמו הרבה פחות. הם הגזימו כל כך, שהמדינה הטילה עליהם מס מיוחד בגובה 3 מיליארד שקל. כשהציבור נאבק לסגור את החודש, הבנקים ספרו מיליארדים.
היו מי שפתחו למפונים את הבית בחינם. והיו כאלה שפתחו מחשבון
נזכור את 1,216 היתומים שנוספו מאז תחילת המלחמה, את מי שאיבדו אבא, אמא או את שניהם, והחיים שלהם התחלקו ברגע אחד ללפני ואחרי. ולא נשכח את מי שמכרו לנו את הפחד במחיר מופקע. גנרטורים, סוללות, מים, שימורים, מטענים וערכות חירום הפכו למוצרים מבוקשים בכל פעם שהאיום עלה. ארבעה ימים אחרי הטבח כבר מצאה המועצה לצרכנות שסל החירום התייקר ב-3% בתוך שבוע, כשעוד לא הספקנו לקלוט מה קורה.
נזכור את 300 הנשים והגברים שהתאלמנו מאז 7 באוקטובר, את מי שנשארו לגדל משפחה, לנהל בית ולהתרגל לכיסא הריק ליד השולחן. ולא נשכח את חברות האשראי וגופי המימון שהציעו כסף מהיר למי שההכנסה שלו נפגעה ולא הצליח לסגור את החודש. יותר מ-80% מהלקוחות באשראי המתגלגל נשארים במסלול וצוברים עוד ועוד חוב וריבית. כסף עכשיו, חשבון אחר כך.
נזכור את 143,000 האזרחים שפונו או התפנו מבתיהם בשיא המלחמה, משפחות מהדרום ומהצפון שארזו חיים שלמים לתוך מזוודות ולא ידעו מתי יחזרו. ולא נשכח את בעלי הדירות שראו את המפונים מגיעים ובדקו כמה המדינה משלמת להם. מפונה ממטולה סיפרה שעל דירת 2.5 חדרים בטבריה ביקשו ממנה 16 אלף שקל בחודש. היו ישראלים שפתחו למפונים את הבית בחינם. והיו כאלה שפתחו מחשבון.
לא נשכח את מי שהבינו שגם הפחד שווה כסף
נזכור את 87,286 נפגעי פעולות האיבה מאז 7 באוקטובר, את מי שנפגעו בגוף, את מי שנפשם מצולקת, את מי שרצים לממ"ד מכל רעש ואת הילדים שלמדו לזהות יירוט לפי הצליל. ולא נשכח את מי שהבינו שגם הפחד הזה שווה כסף. דלתות ממ"ד, חלונות, מנעולים ופתרונות מיגון נמכרו ביוקר לציבור מבוהל שרצה רק לדעת שהילדים שלו יהיו מוגנים. פחד מעולה לביזנס, אז נסחט אותו עד הסוף.
לא כל מי שהרוויח בזמן המלחמה ניצל אותה, ולא כל עליית מחיר היתה גזל. הביטוח התייקר, ההובלה הסתבכה, עובדים גויסו וחברות זרות הפסיקו להגיע. אבל יש הבדל בין כיסוי עלויות לניצול חולשה של אחרים.
נזכור לעולם את היקרים שאיתנו ואת אלה שאינם. ואת אטומי הלב וסופרי השטרות לא נשכח.