אירופה הפכה ללקוחה הראשית של הנשק הישראלי, אז למה אנחנו עדיין מרוכזים באמריקה?

ב-2025 שבר היצוא הביטחוני הישראלי שיא של 19.2 מיליארד דולר: 36% לאירופה ורק 13% לצפון אמריקה. השוק עבר לאירופה; ההון והקשב נשארו באמריקה.

גם היקף הפעילות האמריקאית מטעה. בנובמבר קיבל המיזם של רפאל וריית'און חוזה של 1.25 מיליארד דולר לייצור מיירטי טמיר בארקנסו, אבל הלקוח הוא ישראל: הטכנולוגיה והביקוש ישראליים, הייצור אמריקאי.

בתעשייה האווירית, 751 מתוך 900 מיליון דולר של הכנסות מצפון אמריקה הגיעו מחטיבת התעופה - הסבות, תחזוקה ומכלולים. גם רכיבים לאף-16 ולאף-15 הם קבלנות משנה בתוכניות אמריקאיות, לא אימוץ של מערכת ישראלית בידי הפנטגון.

באירופה, לעומת זאת, כ-1.28 מתוך 1.57 מיליארד דולר הגיעו מהחטיבות הצבאיות. אפילו אלביט, שבנתה בארה"ב שוק ביטחוני אמיתי, הכניסה באירופה 2.14 מיליארד דולר לעומת 1.66 מיליארד בצפון אמריקה.

מזכר הסיוע מ-2016 קיבע את הכיוון: 3.3 מיליארד דולר בשנה בסיוע צבאי ועוד 500 מיליון להגנה מטילים, לצד העברת ההוצאה בהדרגה לארה"ב. בפברואר 2026 וושינגטון אף עיגנה את ההיגיון הזה במדיניות: העברות נשק מקדמות את מדיניות החוץ האמריקאית ומשתמשות ברכש ובהון זרים להרחבת הייצור והקיבולת בארה"ב. אמריקה בנתה את התעשייה שלה; הכשל היה שישראל מימנה את המדיניות הזאת כאילו הייתה שלה.

משרד הביטחון הפך את המסלול הממומן לברירת מחדל, והנהלות ודירקטוריונים המשיכו לאשר חברות בנות, מפעלים והעברת ייצור גם כשהלקוח האמריקאי לא הצדיק את ההשקעה. במקום ביקוש ותשואה הם מדדו נוכחות.

חמור יותר הוא מה שנקבר. חלופות לתלות האמריקאית - פיתוח עצמאי, אירופה, מסלולי ייצור אחרים - עולות בחברות ונעצרות עוד לפני שהן מגיעות למשרד הביטחון, לא משום שנבחנו ונפסלו אלא משום שהתשובה צפויה מראש. כך נוצר וטו בלי החלטה ובלי פרוטוקול: הנהלות מצנזרות את עצמן, והמדינה אפילו אינה נדרשת להטיל אותו. זו פחדנות מוסדית שמייצרת תלות ואוסרת לערער עליה.

מאחורי הווטו עומדת קונספציה שהתיישנה: אמריקה היא אסטרטגיה, אירופה היא שוק. וושינגטון יכולה לבחור זירות, להעביר כוח לאינדו פסיפיק ולראות בטורקיה נכס במקום שבו ירושלים רואה איום. ישראל ואירופה אינן יכולות לעזוב את הגאוגרפיה שלהן. הים התיכון והים האדום, נתיבי האנרגיה, הסחר והתקשורת והאיומים מאיראן ומרוסיה כבר קושרים אותן לאותה מערכת ביטחונית.

גרמניה רכשה חץ 3 באישור אמריקאי. בפינלנד התחרו BARAK MX וקלע דוד על אותו לקוח; קלע דוד ניצח וגם הוא נזקק לאישור אמריקאי. סלובקיה רכשה BARAK MX. ביוון נבנה המודל ההפוך: מגן אכילס חיבר את רפאל ותע"א לארכיטקטורה ישראלית אחת.

אירופה כבר הופכת טכנולוגיה ישראלית לכוח אירופי; ישראל עדיין לא הפכה את השוק האירופי לעומק תעשייתי משלה. החוזים אינם מחוברים באסטרטגיה אחת של הון, זכויות, ייצור ושרשרת אספקה.

הפוליטיקה האירופית מחייבת השתרשות. ספרד אסרה סחר ביטחוני, צרפת הגבילה את ישראל ב-Eurosatory ואיטליה השעתה את מסגרת שיתוף הפעולה. התשובה אינה עוד קמפיין על ביתן. קיר שחור אינו גטו והשואה אינה חומר גלם לתערוכת נשק. ישראל צריכה להיות משוקעת כך שהוצאתה תפגע גם בעובדים, בספקים, בייצור ובהון אירופיים.

עסקה מייצרת הכנסה. ארכיטקטורה מייצרת בעלי עניין.

תוכנית ההלוואות SAFE מעמידה 150 מיליארד אירו לרכש ביטחוני. לפחות 65% מערך הרכיבים חייבים להגיע מהאיחוד, מאוקראינה או ממדינות אירופיות שותפות, ובמערכות כמו הגנה אווירית נדרשת גם יכולת לפתח ולשנות את המוצר בלי וטו של מדינה שלישית. גם חברה אירופית בשליטה ישראלית יכולה להשתתף בכפוף לתנאים ולערבויות. כתובת באירופה לא מספיקה; נדרשים שם פעילות, ייצור, רכיבים וזכויות.

כל השקעה חדשה בארה"ב נדרשת מעתה ללקוח מזוהה, רכש צפוי וערך שנשאר בישראל. בלי אלה, היא מתחרה ישירות בהשקעה אירופית שיש לה כבר שוק וגישה ל-SAFE.

היעד הראשון הוא ההגנה הרב שכבתית. כיפת ברזל, קלע דוד וחץ נשענות על ארה"ב בדרגות שונות. כשהמימון, הייצור, הרכיבים ואישורי היצוא מצטברים אצל בעלת ברית אחת, אין צורך בווטו רשמי; התלות עצמה יוצרת משטר הרשאה.

היעד הוא ארכיטקטורה מקבילה שתייתר בהדרגה את התלות האמריקאית: שכבה קצרה שאפשר להביא לקצב מלחמה בלי כסף וקיבולת אמריקאיים, שכבה בינונית שאפשר לייצר ולייצא בלי אישור אמריקאי, ושכבה גבוהה שישראל יכולה לפתח, להרחיב ולמכור בעצמה או עם שותפים אירופיים. המערכות המשותפות נשארות כבחירה, לא כתנאי.

BARAK 8 נבנה בשיתוף עמוק עם הודו ויצר לתע"א ידע, תשתית ושוק; את BARAK MX היא פיתחה ומימנה בהמשך בעצמה ושמרה חופש פעולה רחב יותר בדור הבא. השותפות הייתה מקפצה, לא מנעול. זה המבחן גם באירופה: ייצור מקומי והעברת ידע, אבל הקניין הקיים נשאר ישראלי, זכויות הפיתוח נקבעות מראש וישראל נשארת בבעלות, בתמלוגים, בשירות ובדור הבא.

במקום בסיס בכל מדינה נדרשים כמה מוקדים בעלי מסה. לישראל כבר יש נקודות אחיזה באירופה, ויוון יכולה להפוך לאחד המרכזיים: היא כבר לקוחה, מגן אכילס מספק ארכיטקטורה, וקפריסין מוסיפה באותו מרחב מדינת איחוד נוספת עם ביקוש וגישה למימון אירופי. סביב מוקדים כאלה מרכזים פיתוח, ייצור, תחזוקה והון.

הבית האירופי חייב לשרת את ישראל גם במלחמה. ביקוש זר יכול לממן קיבולת שאין היגיון להחזיק בישראל לבדה בשגרה; קדימות ישראלית, תפוקה שמורה ויכולת להסיט ייצור נקבעות מראש בחוזה.
הזמן אינו עובד לטובת ישראל. מאז הפלישה הרוסית אירופה משלבת במהירות את אוקראינה בתעשייה הביטחונית שלה. קייב מביאה בדיוק את היתרון שעליו נבנה המותג הישראלי: ניסיון מבצעי טרי, מחזורי פיתוח קצרים ויכולת להפוך צורך מהחזית למוצר במהירות. אירופה כבר מממנת את החיבור הזה לייצור שלה.

אם התעשיות הישראליות לא ייכנסו עכשיו לתוך הייצור האירופי, אירופה לא תחכה להן. היא כבר בונה את האלטרנטיבה.

שי גל הוא מייסד ומנהל Line of State, פירמת ייעוץ בינלאומית הפועלת עם ממשלות, מוסדות ומקבלי החלטות בסוגיות של מדיניות, סיכון, ממשל תאגידי, תעשיות אסטרטגיות ומודיעין עסקי. בעבר כיהן כסמנכ"ל תקשורת, ממשל וקשרי קהילה בתעשייה האווירית וכראש מטה יו"ר החברה.