כשכסף גדול פוגש פיקוח רשלני, הפשע משתולל. ההוכחה לכך היא פרשה פלילית שהתפוצצה הבוקר, עם מעצרם של 21 חשודים, בהם 5 נגדים בשירות קבע וקבלנים אזרחיים שעבדו עבור צה"ל ברצועת עזה, בחשד להונאה בהיקף של מיליוני שקלים, שוחד והלבנת הון.
על פי החשד, הקבלנים ניפחו את הדיווחים על שעות העבודה, כמויות העפר שפינו והאספלט שהניחו, ואנשי הקבע שהיו אמורים לפקח עליהם אישרו את החשבונות בתמורה לכסף. בנוסף נבדקים חשדות לגניבת דלקים וציוד צבאי ופלסטיני.
שוק קבלני הציוד ההנדסי הכבד בעזה, שמספקים לצבא דחפורים, מחפרונים, מפעילים ושירותי תשתית, הפך במהלך המלחמה לעסק משתלם במיוחד. לצד הסיכון לחיי העובדים והתשלומים הגבוהים, יש בו גם לא מעט הזדמנויות לשחיתות.
מאז תחילת המלחמה נאלץ צה"ל להיעזר יותר ויותר בקבלנים פרטיים, בעקבות המחסור בכלים הנדסיים ובמפעילים מיומנים והשחיקה של הציוד הצבאי. מה שהתחיל כפתרון לצורך מבצעי דחוף התרחב לשורה ארוכה של עבודות שהצבא משלם עליהן, בהן הריסת בתים ומבנים, פתיחת צירים, סלילת כבישים, חפירת תעלות, איתור מנהרות והקמת מוצבים. חלק מהעבודות מבוצעות תחת אש, כשהכלים האזרחיים לא תמיד ממוגנים והחיילים נדרשים לאבטח את המפעילים.
וכמה משלמים על העבודה הזאת? קבלן יכול לקבל 2,500 שקל על הריסת בניין של עד 3 קומות ו-5,000 שקל על בניין גבוה יותר. יום עבודה של מחפרון גדול עולה 5,000 שקל, שמתוכם משולמים למפעיל 1,000 עד 1,200 שקל. גם כשהכלי עומד ולא עובד, המדינה משלמת 392 שקל לשעה, כדי לפצות את בעל הציוד על שעות שבהן העבודה נעצרת מסיבות מבצעיות. מדובר במסלולי תשלום שונים, שלא בהכרח מצטברים עבור אותה עבודה.
המדינה מממנת גם את הובלת הכלים לרצועה ואת הדלק שהם צורכים. שכרם של מפעילים יכול להגיע ל-30 אלף שקל בחודש. בעבודה אזרחית רגילה מרוויח מפעיל ציוד כבד 500 עד 600 שקל ביום, לעומת 1,200 שקל בעזה, ובלבנון אפילו 1,500 שקל. הסכומים גבוהים, אבל הסיכון גדול בהתאם. במאי 2025 נהרג דוד ליבי בן ה-19, שעבד על דחפור בצפון הרצועה, מפיצוץ מטען.
מתברר שאפשר להרוויח גם בלי להפעיל דחפור. יש קבלנים שמפנים בעלי ציוד אחרים לעבודה עם צה"ל וגובים עמלות של 15%, ולעיתים גם 25%. כך נוצרה סביב הפעילות הצבאית שרשרת של מתווכים, שכל אחד מהם יכול לגזור לעצמו נתח מהכסף שמשלמת המדינה.
הבעיה מתחילה כשמנסים לבדוק על מה בדיוק משלמים. בתוך שטח מלחמה, קשה לדעת כמה שעות עבד כלי מסוים, כמה עפר פונה, כמה אספלט הונח וכמה זמן עמד מחפרון בגלל הוראה מבצעית. אלה עבודות שמתבצעות בשטח סגור, הרחק מעיני הציבור, וכדי לאשר את החשבונות צריך להסתמך על הדיווחים של הקבלנים ועל אנשי הצבא שמפקחים עליהם. כשמפקח וקבלן משתפים פעולה, אפשר לנפח את החשבון בלי שמישהו מחוץ למערכת יידע מה באמת בוצע. בדיוק על השיטה הזאת מבוססים החשדות שנחשפו היום.
בספטמבר 2025 עלה לכותרות כוח אוריה, קבוצת מפעילי ציוד הנדסי כבד שפעלה בעזה בחסות צה"ל. הכוח, שהוקם ביוזמת אוריה לוברבום, שילב אנשי מילואים, מתנדבים וקבלנים פרטיים, שחלקם הגיעו לרצועה מתוך רצון אידיאולוגי להרוס מבנים. פעילותו העלתה שאלות קשות על הפיקוח הצבאי, על תיאום העבודות עם המפקדים בשטח ועל הסיכון לחיילים ולאזרחים פלסטינים.
כוח אוריה לא נקשר לפרשת השחיתות שנחשפה היום, אבל פעילותו העלתה בעיה נוספת. מי מחליט איזה מבנה להרוס, מי מאשר את העבודה, מי מבצע אותה ומי משלם עליה? כשקבלנים פרטיים, מתנדבים ואנשי צבא פועלים יחד באזור לחימה, לא תמיד ברור היכן מסתיימת האחריות של אחד ומתחילה זו של האחר.
למרות הסכומים הגדולים שעוברים לקבלנים, הציבור עדיין לא יודע כמה כסף שילמה מערכת הביטחון עבור עבודות ההריסה בעזה, למי שילמה ומה היו תנאי ההתקשרות.
ביולי 2025 פנתה התנועה לחופש המידע למשרד הביטחון וביקשה לקבל את חוזי ההתקשרות עם הקבלנים האזרחיים, את עלויות העבודות ואת פרטי התשלומים שבוצעו מכספי הציבור. במשך יותר מ-165 ימים לא התקבלה תשובה, ובדצמבר הגישה התנועה, באמצעות עו"ד דן רוזנטל, עתירה לבית המשפט בדרישה לחשוף את הנתונים. מהעמותה נמסר שהמידע לא התקבל מטעמי ביטחון מידע.
במערכת הביטחון יש כמובן מידע מבצעי שאסור לחשוף, במיוחד בזמן מלחמה. אבל יש הבדל בין שמירה על סודות צבאיים לבין פרסום הסכומים ששולמו לקבלנים והדרך שבה נבדקו החשבונות שלהם. הציבור לא חייב לדעת היכן עבד כל דחפור ובאיזו שעה כדי לקבל תשובה לשאלה כמה כסף עלו העבודות, מי קיבל אותו והאם היה מי שבדק שהמדינה משלמת על מה שבוצע בפועל.