תוצאות בחירות האמצע בארצות הברית עשויות להעביר את השליטה בקונגרס לידי הדמוקרטים, אך בטווח הקצר, היחסים האסטרטגיים בין ארה"ב לישראל מוגנים תחת מטריית הווטו והמדיניות של הנשיא דונלד טראמפ.
עם זאת, מתחת לציפוי הפרגמטי והסיוע הצבאי הנמשך, מתחולל תהליך עומק מסוכן: השחיקה בתמיכה האמריקאית בישראל אינה מוגבלת עוד לשוליים הפרו-פלסטיניים או לכסף קטארי, אלא מחלחלת ללב הציבור הליברלי, לצעירים רפובליקנים ולבסיסי הכוח הפוליטיים.
בדקנו עם ד"ר אלי קוק, מרצה בקתדרה במוזיאון ארץ ישראל וראש התוכנית ללימודי ארה"ב באוניברסיטת חיפה, האם וושינגטון הופכת את ישראל מנכס אסטרטגי לנטל פוליטי, מדוע עידן הסיוע הביטחוני מתקרב לסיומו, והאם שינוי הנהגה בירושלים עוד מסוגל לעצור את הסחף.
בעוד שבועיים ייקבע הרכב הקונגרס החדש. בית הנבחרים צפוי לעבור לדמוקרטים, והסנאט עדיין פתוח. האם מעבר כזה באמת משנה את יחסי החוץ של ארצות הברית עם ישראל, או שהמדיניות נקבעת ממילא בבית הלבן?
אם הדמוקרטים יזכו בשני הבתים יהיו לזה השלכות על מדיניות החוץ, אבל רובן בטווח הארוך. לטראמפ יש כוח רב להחליט איך תיראה המדיניות בשנים הקרובות. דוגמה: אם סנאט דמוקרטי ינסה לחוקק חוק שחוסם משלוח נשק לישראל, מהלך שהדמוקרטים ניסו לפני כחצי שנה ו-40 סנאטורים תמכו בו, טראמפ כבר אמר שיטיל וטו. הוא מתנהל בעולם שבו הוא לא מבקש מהקונגרס רשות, לא כדי לצאת למלחמה עם איראן ולא כדי לשלוח נשק לישראל. כל עוד הוא בבית הלבן, בחירות האמצע לא ישנו דרמטית את המצב בטווח הקצר.
כמחצית מחברי בית הנבחרים הדמוקרטים תמכו בהפסקת הסיוע ביולי, ובספטמבר הוגשו שתי הצעות לסנקציות על בנייה בהתנחלויות. חקיקה שיש לה סיכוי לעבור, או מהלכי מסר לבוחרים?
בטווח הארוך ברור שיש לזה השלכות. אני בהחלט יכול לראות עתיד, אחרי 2028 עם מנהיג דמוקרטי בבית הלבן, שבו נתחיל לראות סוג של BDS בשטחים או סנקציות ממשיות על בנייה. זה נראה לי לגמרי ריאלי. שימו לב שהדמוקרטים מבדילים בין ישראל לבין השטחים, ולכן הם יאמרו שאינם פוגעים בישראל אלא רק באזורים שאינם ישראל. ישראלים לא רואים את זה כך, אבל כך זה נתפס בעיניהם. בטווח הקצר, גם אם שני הבתים יהיו בידי הדמוקרטים, והסנאט עדיין בסימן שאלה, אני מתקשה לראות אותם משנים את המדיניות של טראמפ. זה דורש חקיקה, והוא יכול להטיל וטו. צריך גם לזכור שלא כל הדמוקרטים תומכים במהלכים האלה, ולכן רוב בסנאט לא אומר שיש רוב למהלכים עצמם.
פרשנים רבים טוענים שטראמפ, באופן פרדוקסלי, העמיק את השבר. תמיכתו המוחלטת בישראל, העברת השגרירות, הסכמי אברהם והמלחמה באיראן חיזקו בדמיון הדמוקרטי את התפיסה של ציר בין הממשל הרפובליקני לימין הישראלי. האומנם?
חד משמעית. ההזדהות של טראמפ עם ישראל פוגעת בה בסופו של דבר. פוליטיקה באמריקה היא כמו כדורגל. אם אני לא אוהב את טראמפ, לא אוהב איך שהוא מדבר אל נשים, לא אוהב את יחסו למהגרים, חושב שהוא מושחת, ואז אני רואה אותו תומך נלהב בישראל, אני אומר לעצמי שאולי גם אני לא צריך לאהוב את ישראל. אבל זה כבר לא רק הדמוקרטים. אנחנו רואים שינוי בסקרים גם בקרב רפובליקנים צעירים, כלומר תופעה כלל אמריקאית. המלחמה בעזה ותמונות ההרס שיחקו תפקיד, אבל נקודת המפנה העיקרית בעיניי היא המלחמה באיראן. האמריקאים לא רצו בה, ובטח לא רוצים שמחירי הדלק יעלו. כל פעם שאמריקאי ממלא את מיכל הדלק הוא מקלל את טראמפ, ולצערי הרב גם את ישראל, כי התפיסה שם, והיא לא לגמרי לא נכונה, היא שישראל גררה את ארצות הברית למלחמה הזאת.
יש טוענים שהברית נשענת על אינטרסים משותפים ולא על אהדה, ולכן שרדה חילופי ממשלים ומשברים. האם המעמד האסטרטגי הזה הוא שריון הגנה מפני שחיקה פוליטית?
לאינטרסים המשותפים יש מקורות רבים. חלקם היו בעבר אהדה, חלקם שיקולים גיאופוליטיים, וחלקם הכסף היהודי. לפי סקר שפורסם בג'רוזלם פוסט, מחצית מהתורמים למפלגה הדמוקרטית היו יהודים ושליש מהתורמים לרפובליקנית. אבל עדיין נשאלת השאלה אם רואים בישראל יותר נטל מאשר נכס, ובמפלגה הדמוקרטית זה קרה לדעתי מזמן. ברור שיש את הכוח הצבאי הישראלי המרשים, את הכסף שמשפיע על הפוליטיקה, וגם ערכים משותפים, בכל זאת הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. אבל יש הרבה מאוד אנשים רציניים, וזה כבר לא בשוליים, שמסתכלים על המלחמה באיראן ועל מה שקורה במזרח התיכון ואומרים שישראל הופכת לנטל. יהיו לזה השלכות ארוכות טווח.
הרטוריקה הדמוקרטית הוקצנה, ונכנסו לתמונה מקורות מימון פרו-פלסטיניים. האם לממשלה הבאה יש סיבה אמיתית להיות מוטרדת?
אגיד משהו בוטה. נוח מאוד לישראלים לחשוב שהשינוי במפלגה הדמוקרטית נובע מכך שמאחורי כל פוליטיקאי פרו פלסטיני עומד מימון קטארי. האמת עגומה יותר. רוב הדמוקרטים, ולא רק הפוליטיקאים אלא הציבור הרחב, לא זקוקים לכסף קטארי כדי להשתכנע שישראל היא דבר בעייתי. הם כבר חושבים כך, והסקרים מוכרים לנו. ואם כבר מדברים על מימון, הכסף שאיפא"ק שופכים על הבחירות האלה משמעותי הרבה יותר. ניקח את אל סייד במישיגן: בפריימריז שהוא ניצח, אנשי איפא"ק שטפו את המערכה בהרבה יותר כסף מכל מימון פרו פלסטיני, והוא עדיין ניצח. זה יוצר לישראל בעיה גדולה. אם הוא יפסיד והרפובליקנים ישמרו בזכות זה על הסנאט, ישראלים יגידו איזה יופי, אבל הציבור הליברלי בארצות הברית יגיד שבגלל איפא"ק אין עכשיו איזונים ובלמים מול טראמפ. זה משחק מסוכן מאוד.
נתניהו דוגל בצמצום הדרגתי של הסיוע, בעוד פקידים באוצר ובמשרד הביטחון מקווים שהוא יישאר נדיב. מי קורא נכון את המפה?
אני לא חושב שנתניהו דוגל בצמצום. הוא זיהה שהאמריקאים לא רוצים לתת לו אותו, ולכן הוא מנסה להציג את זה כבחירה שלו. הוא לא בחר בזה, למה שמישהו יבחר בזה, הוא פשוט מבין שזה עומד לקרות. ואני חושב שזה אכן הולך לקרות. טראמפ הוא אולי הנשיא הציוני האחרון שייתן את הסיוע הצבאי הזה. בטווח הארוך הסיפור הזה גמור. בין אם יישב בבית הלבן נשיא כמו ג'יי די ואנס ובין אם נשיא דמוקרטי, אני בספק רב אם מישהו ימשיך לתת 3.8 מיליארד הדולר בשנה כפי שאובמה נתן ב-2016.
ממשל טראמפ משמש מטריית הגנה מפני סנקציות אירופיות. עד כמה ההגנה הזאת תלויה באדם ספציפי?
בטווח הקצר אירופה כנראה לא רוצה לעצבן את טראמפ. אבל בטווח הארוך הוא חולל שינוי דרמטי בסדר העולמי. הוא אומר לאירופאים להגן על עצמם, הדוד מאמריקה כבר לא בא לעזור, והוא מחליש בבחירה את כוחה האימפריאלי של ארצות הברית. במשך שנים אירופאים שדעתם על ישראל ברורה מזמן בכל זאת תמכו בהסכמי האסוציאציה ובתוכניות שמזרימות כסף אירופי לאוניברסיטאות הישראליות, כי אמרו לעצמם: אנחנו חלק מהגוש האמריקאי, ואם אנחנו רוצים שאמריקה תגן עלינו מפני רוסיה, עלינו לעזור לה עם החברים שלה. היום זה כבר לא המצב. אחרי הזובור שטראמפ עשה לזלנסקי ואחרי שאמר לאירופאים להגן על עצמם, גרמניה בונה צבא. המטרייה האמריקאית הולכת ונחלשת, דווקא בגלל טראמפ וההחלטה שלו לפרק את הסדר העולמי שהתקיים מאז מלחמת העולם השנייה.
האם אפשר לשקם את הערוץ הדמוקרטי בלי לשלם מחיר אצל הרפובליקנים?
אין ספק שישראל יכולה לשפר משמעותית את עמדתה מול הדמוקרטים בלי שזה יפגע בתמיכה הרפובליקנית. גם הרפובליקנים כבר לא רוצים את המלחמות האלה ולא רוצים לראות את תמונות ההרס, והסקרים מראים שגם אצלם יש שינוי. מנהיג ישראלי חדש שמציג את ישראל כפחות אגרסיבית יכול לחולל שינוי בשני הצדדים. השאלה היא לא הבעיה הפוליטית בארצות הברית אלא זו שבישראל, שמאז ה-7 באוקטובר פונה דווקא ימינה. האם בכלל אפשרי שמנהיג ישראלי ידבר שוב על תהליך מדיני מול הרשות הפלסטינית או על שתי מדינות. מבחינת האמריקאים, ומבחינת הרפובליקנים, אין שום בעיה. שם זה win-win.
יש הטוענים שישראל תוכל לבסס את תמיכת הדמוקרטים רק תחת הנהגה חדשה, ולכן הבחירות כאן הן הזדמנות לאתחול היחסים.
זו אחת השאלות המעניינות ביותר. נתניהו הוא אחד האנשים הכי לא פופולריים בארצות הברית, ושוב, לא רק בקרב דמוקרטים. אנשי איפא"ק פנו למועמד רפובליקני לסנאט במישיגן והציעו לו כסף, והוא השיב שאולי עדיף שלא ייתנו לו אותו. איפא"ק והכסף היהודי הפכו לסדין אדום, ויש גם בעיה קשה של אנטישמיות בימין הקיצוני ביותר שם.
ובכל זאת, אם תתחלף הממשלה כאן, אני לא בטוח שזה ישנה את היחס מספיק. האמריקאים מחכים לשינוי מדיניות. הם תופסים את ישראל כאגרסיבית, כמי שתמיד רוצה עוד מלחמה, ורק כשיהיה כאן מנהיג שידבר שוב על שלום ועל תהליך מדיני נראה שינוי. כרגע אני לא רואה את לפיד, את איזנקוט ולא את בנט מדברים בשפה הזאת. ארצות הברית לא מעוניינת בעוד מלחמות במזרח התיכון, היא רוצה לסיים אותן, ואחת הסיבות שהצביעו לטראמפ היא שהבטיח להביא שלום.
צריך לומר גם שדעת הקהל האמריקאית כלפי ישראל כבר לא רק עניין רציונלי, היא הפכה לרגשית, וזה מה שמפחיד אותי. זה נמצא עמוק בקישקע, והקישקע הזה לא מתחלף מהר גם אם נתניהו ילך הביתה.