בית הדין הרבני הגדול בירושלים חייב גבר לשלם לגרושתו 217 אלף שקל בגין כתובתה, לאחר שהודה בדיון כי קיים עמה יחסי אישות במשך שנים בלי שטבלה במקווה. זאת בניגוד לקו ההגנה שלו עצמו, שלפיו סירובה לטבול הוא שהרס את הנישואין ושלל ממנה את זכותה לכתובה.
הצדדים נישאו ב־1999 ולהם ארבעה ילדים. לפני כ־14 שנים חזר הבעל בתשובה, ואשתו וילדיו נותרו חילונים. השינוי הוליד מריבות סביב חילול שבת והדלקת טלוויזיה בחדר השינה. כ־13 שנים ישנו בני הזוג בחדרים נפרדים, ובארבע השנים האחרונות חיו בנפרד.
במרץ 2024 הגישה האישה תביעת גירושין ולצידה תביעה לתשלום הכתובה, שסכומה 500 אלף שקל, בטענה לאלימות פיזית ומילולית שנמשכה שנים. הבעל הכחיש, טען כי התלונות במשטרה היו תלונות שווא, וכי האישה היא שיזמה את הפירוק וסירבה לטיפול זוגי. בדצמבר 2024 התגרשו הצדדים, ותביעת הכתובה נדונה לאחר מכן.
בית הדין האזורי דחה את התביעה במאי 2025. בנימוקיו נכתב כי האישה לא הוכיחה אלימות שיש בה סכנת חיים, וגם לא אלימות רגילה, וכי אף אילו הוכיחה, היה עליה לפנות לבית הדין ולהזהיר את בעלה שיחדל, לפני שהוציאה נגדו צו הרחקה. עדות שכנה ששמעה צעקות והזזת חפצים לא התקבלה, משום שלא ראתה דבר במו עיניה.
בסוגיית המקווה אימץ בית הדין האזורי את גרסת הבעל, בהסתמך על כלל הלכתי שלפיו אדם אינו מניח את המותר לו ובוחר באסור. לדברי הדיינים, לא מסתבר שאדם שחזר בתשובה יקיים יחסים תוך הפרת אחד האיסורים החמורים בתורה, ולכן מסתבר יותר שביקש מאשתו לטבול והיא סירבה. מכאן נקבע כי האישה היא שגרמה לפירוק הנישואין, קביעה שמשמעותה הכספית היא אובדן הכתובה.
השאלה שהפכה את התיק
בדיון בערעור נשאל הבעל כיצד נולדו לצדדים שני ילדים לאחר חזרתו בתשובה, אם אשתו לא טבלה מעולם. לפי פסק הדין השיב כי אכן קיים עמה יחסים ללא טבילה, משום שתהליך החזרה בתשובה היה הדרגתי והוא לא הצליח להתאפק. פרוטוקול אותו דיון נמחק, ובפסק הדין נכתב כי כל חברי ההרכב זוכרים את הדברים.
על יסוד ההודאה קבע בית הדין הגדול כי ההנחה שעליה נשענה הערכאה הראשונה קרסה. ההנחה שאדם מאמין לא יפר איסור חמור אינה תקפה לגבי מי שהודה שהפר אותו בפועל, ולכן אי אפשר עוד לזקוף אותה לטובתו. עוד נקבע כי היה עליו לשכנע את אשתו לטבול, ואם סירבה, לפנות לבית הדין ולבקש שיזהירו אותה. משלא עשה כן, "אין לו להלין אלא על עצמו", נכתב.
תסקירי רווחה, צווי הגנה והרשעה פלילית
בסוגיית האלימות קבע בית הדין הגדול כי הדרישה לאזהרה מוקדמת הוחלה שלא כדין. המקור שעליו נסמכה הערכאה הראשונה, דברי הרמ"א מגדולי הפוסקים האשכנזים בהלכות גיטין, עוסק בשאלה מתי מחייבים בעל לתת גט או כופים אותו לעשות זאת, ולא בשאלה מתי בעל פטור מתשלום הכתובה.
לגופן של הטענות ציין בית הדין כי תסקירי שירותי הרווחה תיארו שוב ושוב אלימות קשה בבית, הומלץ בהם על התקנת מצלמות, בית המשפט האריך צווי הגנה, והבעל הורשע בהסדר טיעון באלימות כלפי הבן. "טרור כלפי הבן מצביע גם על טרור כלפי המערערת על דרך הכלל", נכתב. טענתו כי הרים יד על הבן לשם חינוך נסתרה מהודאתו בבית המשפט.
משקל מכריע ניתן לדברים שאמר בדיון שקדם לגירושין: "בשום אופן לא, אבל אני לא מוכן לתת גט עד שלא תוותר על הכתובה, אני לא חוזר לחיות אתה בשום פנים ואופן". בית הדין קבע כי בעל שאינו מנסה להשיב את שלום הבית אינו יכול להתנער מתשלום הכתובה, וכי אי אפשר לראות באישה מי שסירבה לחיות עם בעלה כשהבעל עצמו אינו רוצה בה.
סכום הכתובה הופחת מ־500 אלף שקל ל־320 אלף, משלושה טעמים: התחשבות בהתרשמות בית הדין האזורי, חשש שמדובר בסכום מופרז, והסכום שהאישה הסכימה לו בניסיונות הפשרה בדיון. מסכום זה קוזזו 103 אלף שקל המגיעים לה מחלוקת הרכוש לפי חוק יחסי ממון, והיתרה תשולם בתוך 60 יום.
עו"ד רונן דליהו, מומחה לדיני משפחה, אומר כי פסק הדין מתקן שתי תפיסות רווחות. "אישה שגורמת לבעלה להיכשל באיסור אכן עלולה להפסיד את כתובתה, אבל אי אפשר להחזיק את הטענה משני קצותיה. בעל שידע, בחר, והמשיך לקיים יחסים לאורך שנים, לא יכול לשלוף את קלף אי הטבילה בשלב חלוקת הכסף".
התפיסה השנייה נוגעת למי שפותחת את התיק. "רווחת אמונה שאישה שמגישה תביעת גירושין מוותרת אוטומטית על הכתובה. פסק הדין מבהיר שלא כך. עצם הגשת התביעה אינה מפסידה כתובה, ובוודאי לא כשהיא נובעת ממצוקה. החובה לנסות ולהשיב את שלום הבית מוטלת על הבעל, וכל עוד הוא עצמו לא ביקש זאת, אין רואים באישה סרבנית".
על רף ההוכחה לאלימות אומר דליהו כי "שנים ארוכות נדרשו נשים לרף ראייתי גבוה, ולעיתים גם לאזהרה מוקדמת של הבעל בבית הדין. כאן נקבע שאין צורך להוכיח סכנת חיים. תסקירי רווחה, צווי הגנה והרשעה באלימות כלפי הילד מספיקים".
באוגוסט האחרון קבעה מועצת הרבנות הראשית לראשונה טווח לכתובות חדשות, בין 36 אלף ל־360 אלף שקל. ההחלטה אינה מבטלת כתובות שנחתמו בעבר ואינה מקטינה אותן אוטומטית. "המגמה ברורה, להחזיר את הכתובה למסמך ריאלי ולא להצהרת אהבה", הוא מציין. "בכתובות ישנות כל מקרה נבחן לגופו, ופסק הדין הזה מראה שכשעל הכף מונחות אלימות וסירוב לנסות ולתקן, הטענות הטכניות קורסות".