בישראל, כשילד צריך עזרה, הראשונים לפתוח את הארנק הם ההורים. צריך מעון כדי לצאת לעבוד? משלמים אלפי שקלים. הילד מתקשה בלימודים? מממנים מורה פרטית. זקוק לאבחון או לטיפול רגשי והתור בקופת החולים רחוק מדי? הולכים באופן פרטי. התרגלנו לשלם כל כך הרבה על גידול ילדים, שכמעט שכחנו שגם המדינה אמורה להשתתף בחשבון. עכשיו מתברר עד כמה מעט היא משקיעה בהם. על כל 4 שקלים שמדינות ה-OECD מוציאות בממוצע על משפחות וילדים, ישראל מוציאה בערך שקל אחד.
מחקר חדש של פורום ארלוזורוב שמתפרסם פה לראשונה, שערכו שירה ביבלש, חוקרת בפורום, ויוני בן בשט, מנהל מחלקת המחקר שלו, חושף שישראל מוציאה על משפחות וילדים 75% פחות מממוצע המדינות המפותחות. בחישוב שמתחשב בהבדלים בכוח הקנייה, ההוצאה הציבורית בתחום הזה עומדת בישראל על 8,140 שקל לאדם בגילי 0 עד 19, לעומת 32,704 שקל בממוצע מדינות ה-OECD. גם אחרי התאמה למספר הילדים הגבוה בישראל, הפער התקציבי מגיע ל-53 מיליארד שקל.
זה נתון שקשה לעכל במדינה שמתגאה בשיעור הילודה הגבוה שלה, מעודדת משפחות להביא ילדים לעולם ומדברת בלי סוף על חשיבות הדור הבא. אלא שבין העידוד להרחיב את המשפחה לבין הכסף שהמדינה מקצה לצרכים שלה, נפער בור ענק, שאת חלקו נאלצים ההורים למלא מכיסם.
והילדים הם רק חלק מהסיפור. המחקר מגלה שבשנת 2025 ישראל הוציאה על שירותים אזרחיים 205 מיליארד שקל פחות מממוצע מדינות ה-OECD, פער של 9.6% מהתוצר. מדובר בחינוך, בריאות, רווחה, תשתיות ושירותים ציבוריים, כמעט בכל תחום שבו האזרח זקוק למדינה. כדי להגיע לרמת ההוצאה המקובלת במדינות המפותחות, ישראל הייתה צריכה להגדיל את התקציב האזרחי שלה בסכום העצום הזה.
החוקרים, שהתבססו על נתוני ה-OECD ובדקו את ההוצאות הציבוריות בישראל לאורך עשרות שנים, מצאו שהפער לא מתרכז בתחום אחד. ישראל מוציאה פחות כמעט בכל השירותים שהמדינה אמורה לספק לאזרחיה, והפערים נמשכים גם לאחר שמביאים בחשבון את ההבדלים בגודל האוכלוסייה ובהרכב הגילים.
בתחום הרווחה והביטוח הלאומי ישראל מוציאה 50 מיליארד שקל פחות מממוצע ה-OECD, אחרי התאמה להרכב הגילים של האוכלוסייה. הפער בולט במיוחד בסיוע למשפחות, לילדים ולקשישים. בתחום הזקנה והשאירים לבדו הוא מגיע ל-18 מיליארד שקל. דווקא בהוצאות על מחלה ונכות ישראל מוציאה יותר מהממוצע, בכ-30 מיליארד שקל, נתון שמסביר איך הפער הכולל ברווחה נמוך מהפער בהוצאה על משפחות וילדים בלבד.
גם במערכת החינוך, שאמורה לתת לכל ילד הזדמנות להצליח בלי קשר למצב הכלכלי של הוריו, ישראל נשארת מאחור. בשנת 2024 הגיע הפער בהוצאות החינוך ל-32 מיליארד שקל, גם אחרי התאמה למספר הילדים. בחינוך העל-יסודי לבדו מדובר ב-19 מיליארד שקל. ההוצאה הציבורית לתלמיד בגילים הרלוונטיים נמוכה בכ-43% מממוצע המדינות המפותחות, ובחינוך הקדם-יסודי והיסודי הפער עומד על כ-26%.
המספרים האלה עוזרים להבין למה כל כך הרבה הורים מוציאים כסף על שיעורים פרטיים, אבחונים והשלמות לימודיות. כשההשקעה הציבורית נמוכה, מי שיש לו כסף יכול לקנות לילדים שלו עזרה נוספת. מי שאין לו, נאלץ להסתפק במה שהמערכת מצליחה לתת. במקום לצמצם את הפערים בין הילדים, המחסור במימון ציבורי עלול להגדיל אותם.
גם בתחום הבריאות ישראל חוסכת. הפער בהוצאה הציבורית מגיע ל-13 מיליארד שקל, והוא מתפרס על פני כמעט כל חלקי המערכת, מבתי החולים ועד תרופות, ציוד רפואי ובריאות הציבור. הפער הגדול ביותר נרשם דווקא בהוצאות על בתי החולים. כשהמערכת הציבורית לא מקבלת מספיק כסף, אזרחים שיכולים להרשות לעצמם פונים לרפואה פרטית כדי לקבל שירות מהיר יותר. מי שלא יכול לשלם, נשאר תלוי בתורים ובשירותים שהמערכת מציעה.
הפערים לא נעצרים בחינוך ובבריאות. ישראל מוציאה כ-29 מיליארד שקל פחות על שירותים כלכליים, ובהם פיתוח תשתיות, תמיכה בפעילות העסקית ובשוק העבודה. בשירותים הציבוריים הכלליים, שכוללים את עבודת מוסדות השלטון, ניהול כספי המדינה ושירותי ממשל נוספים, הפער מגיע ל-43 מיליארד שקל.
אחד הממצאים החשובים במחקר נוגע להסבר שאנחנו שומעים כבר שנים, שלישראל יש הוצאות ביטחון גבוהות כל כך, שלא נשאר מספיק כסף לשירותים האזרחיים. החוקרים בדקו מה היה קורה אילו גם המדינות המפותחות היו מוציאות על ביטחון את אותו שיעור מהתוצר שישראל מוציאה. גם במקרה הזה, ההוצאה האזרחית בישראל הייתה נמוכה ב-89 מיליארד שקל מממוצע ה-OECD.
ויש עוד נתון שמקשה לתלות את כל האחריות במצב הביטחוני. משנות ה-80 ועד מלחמת 7 באוקטובר ירדו בישראל הוצאות הביטחון והריבית ביחס לתוצר. לכאורה, הכסף שהתפנה היה יכול לשמש להגדלת ההשקעה בחינוך, בבריאות וברווחה. בפועל, הוא לא הופנה להגדלה דומה של התקציבים האזרחיים. במקום זאת, ממשלות ישראל צמצמו את ההוצאה הציבורית הכוללת.
זאת גם הסיבה שהחוקרים קובעים שלא מדובר בבעיה של הממשלה הנוכחית בלבד, אלא במדיניות שנמשכת עשרות שנים. ישראל בחרה לשמור על הוצאה אזרחית נמוכה, גם בתקופות שבהן הוצאות הביטחון והריבית פחתו, וגם כשהאוכלוסייה גדלה והצרכים שלה התרחבו.
ומה עם הכספים הקואליציוניים, שמעוררים מדי שנה ויכוחים על חלוקת תקציב המדינה? בשנת 2026 הם הגיעו לכ-5 מיליארד שקל. סכום גדול, אבל קטן מאוד מול הפער של 205 מיליארד שקל בהוצאה האזרחית. גם ביטול כל הכספים האלה לא היה מתקרב לסגירת הפער. לפי החוקרים, לא מספיק להעביר כסף ממשרד אחד לאחר. ישראל צריכה להגדיל באופן משמעותי וקבוע את ההוצאה על השירותים לאזרחים.
המשמעות של המחקר הזה חורגת הרבה מעבר למספרים. במשך שנים המדינה הוציאה פחות על השירותים הציבוריים בהשוואה למדינות המפותחות, והחיסכון שלה לא נשאר רק בתקציב. הוא מגיע גם לכיס של האזרחים, שנאלצים לממן בעצמם שירותים שהמדינה לא מספקת בהיקף מספק.
זאת אחת הסיבות לכך שגם כשהמשק צומח, המשכורות עולות והמדינה מתגאה בנתונים הכלכליים שלה, משפחות רבות עדיין מתקשות לסגור את החודש. מדינה עשירה, אזרחים שבקושי חיים.