בית המשפט הפדרלי במנהטן גזר את דינם של שלושת האחים - איילי הנדל"ן לשעבר אורן, טל ואלון אלכסנדר - והטיל על כל אחד מהם 30 שנות מאסר בפועל. גזר הדין הדרמטי ניתן על ידי השופטת הפדרלית ולרי קפרוני, שבעה חודשים לאחר שהאחים הורשעו בשורת סעיפים חמורים הכוללים קשירת קשר לסחר במין, סחר במין בכוח, סימום ותקיפה מינית של נשים וקטינות.
הדיון התנהל באווירה טעונה וקשה, לאחר שבית המשפט שמע שעות של עדויות מצמררות וקורעות לב מצד קורבנות שתיארו את הפגיעות הקשות שעברו לאורך שנים. אחת הנשים, שהעידה תחת שם בדוי, תיעדה את ההשפעה הנפשית הקשה וציינה כיצד האחים השתמשו בעושרם כדי להתייחס לחייהן ולגופן כאל דבר שאינו בעל ערך.
במהלך המשפט, התביעה הפדרלית חשפה כי האחים ניצלו את מעמדם הבולט ואת אורח חייו הנוצץ בשוק נדל"ן היוקרה במיאמי ובמנהטן כדי לפתות קורבנות לאחוזות מפוארות, שם סימומו אותן ותקפו אותן באלימות מבלי שהיו יכולות להתנגד. התביעה דרשה להטיל עליהם מאסר עולם בשל אופיים המפלצתי של המעשים והקלות הבלתי נתפסת שבה המשיכו בחייהם לאחר מכן.
"תרבות מסיבות"
מנגד, צוות ההגנה ניסה להציג את האירועים כחלק מ"תרבות מסיבות" וביקש מבית המשפט להסתפק בעונש המינימום של 15 שנות מאסר. האחים עצמם ניצלו את זכות הדיבור כדי להביע בושה על התנהגותם בעבר, אך הכחישו מכל וכל את ההאשמות החמורות על אונס וסחר במין.
השופטת קפרוני דחתה לחלוטין את טענות ההגנה והשוותה את התנהלותם לדמות "דוקטור ג'קיל ומיסטר הייד", תוך שהדגישה כי מעשיהם הפושעים "והרסו חיים שלמים" של הקורבנות.
מעבר לעונש המאסר הממושך מאחורי סורג ובריח, השופטת הטילה על האחים 10 שנים של פיקוח לאחר שחרורם, חובת השתתפות בתוכניות טיפול ייעודיות לעברייני מין וקנסות כספיים כבדים במיוחד.
סמי אונס, ביזוי והשפלה
על פי מסמכי התביעה הפדרלית, שיטת הפעולה של האחים אלכסנדר הייתה מתוחכמת וממוסדת לאורך שנים. השלושה נהגו לארגן מסיבות רבת-משתתפים באחוזות יוקרה שכורות, בין היתר באזור ההמפטונס, שם איתרו ופתתו את קורבנותיהם באמצעות הבטחות כוזבות להשתלבות באורח חיים נוצץ ואקסקלוסיבי.
על פי העדויות, האחים שילבו במזיד סמי טשטוש ופסיכואקטיביים במשקאות של הנשים כדי לשתק את יכולת ההתנגדות שלהן לחלוטין, וביצעו בהן מעשי אונס ותקיפה מינית קשים בזמן שהיו מחוסרות הכרה או שרויות בחוסר אונים מוחלט.
עוד עולה מכתבי האישום ומהראיות שהוצגו במהלך המשפט כי חומרת המעשים התבטאה לא רק באלימות השיטתית, אלא גם בביזוי ובהשפלה של הקורבנות. האחים תיעדו חלק נרחב מהתקיפות המיניות במצלמותיהם ואף שיתפו את תיעודי הזוועה האלו עם גורמים נוספים כדי להתפאר במעשיהם.
התביעה הדגישה בפני בית המשפט כי העושר העצום והמעמד הרם של השלושה לא שימשו רק חזות חיצונית, אלא היוו כלי נשק מרכזי במערך הלחצים והפיתוי שנועד לכופף את רצונן של הצעירות ולהבטיח את שתיקתן לאחר מעשה.