ב-28 באוקטובר 2020, יצא ילד בן 10 מביתו שבשכונה בטמרה לעבר המכולת השכונתית. בדרכו חזרה הלך בשביל משופע ולא סלול, המרוחק כ-10 עד 15 מטר בלבד מביתו. על פי עדות בני המשפחה, השביל היה מלא ב"לכלוך, ברזלים, עצים, כל מיני דברים יש שם".
הילד נתקל באבן ונפל קדימה. בעת הנפילה חדרה לעינו הימנית חתיכת עץ מענף כרות שהושלך בשולי השביל. דודתו וסבו, המתגוררים בסמוך, שמעו את זעקותיו ומיהרו לזירה. הוא פונה באמבולנס לבית החולים רמב"ם ואושפז במחלקת עיניים, שם אובחן כסובל מחתך חמור בקרנית. בשנתיים שלאחר התאונה עבר הילד שישה ניתוחים, ובהם ניתוח דחוף בעקבות היפרדות רשתית. בשלהי 2023 נקבע כי עינו הימנית נמצאת במצב של התנוונות, עיוורת לחלוטין ופוזלת כלפי חוץ, ונכותו הרפואית המשוקללת הועמדה על 38.5%.
העירייה התנערה מאחריותה
בעקבות התאונה הוגשה לבית המשפט המחוזי בחיפה תביעת נזקי גוף נגד עיריית טמרה, באמצעות הוריו של הקטין. בתביעה נטען כי העירייה אחראית על תחזוקת התשתיות, השבילים והכבישים בתחומה, ובכלל זה בשכונה שבה מתגורר התובע, וכי השביל היה בשלבי סלילה ועיבוד, במצב "לא בטיחותי לחלוטין", וזרוע מהמורות, אבנים, סלעים, אשפה וחלקי עץ כרותים.
העירייה כפרה בחבותה ובנסיבות האירוע. היא טענה כי התובע לא הוכיח כיצד נפל, שכן בכתב התביעה תוארו מכשולים רבים באופן כללי, ורק בתצהיר שהוגש שנים לאחר מכן הופיעה לראשונה האבן הספציפית, דבר המהווה לטענתה גרסה כבושה - טענה עובדתית שמעלה בעל דין בשלב מאוחר של המשפט, מבלי שהוזכרה בהזדמנות הראשונה.
עקב כך, בית המשפט צריך להתייחס אליה בחשדנות רבה, שכן היא עלולה להיחשב כהמצאה בדיעבד. עוד הסתמכה ההגנה על התיעוד הרפואי הראשוני, שבו נרשם אצל רופא העיניים כי לא ידוע כיצד אירעה החבלה. לחלופין טענה לאשם תורם מכריע של הנפגע.
בית המשפט: "הנתבעת לא נקפה אצבע"
השופט אברהים בולוס דחה את עיקר טענות העירייה, וקיבל את טענות בא כוחו של הנפגע, עו"ד רג'ב עותמאן, בהתבסס על תצלום של השביל שצורף לתיק וציין כי "אין טוב ממראה עיניים". זה קבע כי "זה מצבו של השביל בו נפל התובע, מצב מסוכן, שביל עם שיפוע, משובש ביותר המלא סלעים ומפגעים נוספים שאינו מתאים ולו להליכה זהירה". לדבריו, "מצבו של השביל מדבר בעדו", ורשלנות העירייה "מתחדדת לנוכח העובדה, שהוכחה לפניי, לפיה מצב דברים זה קיים מזה תקופה ארוכה, ולמרות זאת הנתבעת לא נקפה אצבע ולא פעלה להסרת המכשולים, לתיקון השביל ולהכשרתו למעבר בטוח וגם לא לחסימתו וגידורו עד להשלמת העבודה".
באשר לשינוי בגרסה קבע השופט כי מדובר בהבהרה ובחידוד ולא בגרסה כבושה, ונתן משקל לגילו הצעיר של הנפגע. "אין לצפות מילד לתאר אירוע טראומטי במונחים, ברמת פירוט ודיוק או באופן המאפיין אדם מבוגר", כתב, וקיבל את עדותו כי נתקל באבן. את הרישום הרפואי הראשוני ייחס לאב, שלא נכח בזירה, בעוד סיכום האשפוז עצמו תיעד פגיעה מענף עץ.
גם ההודעה נגד ההורים נדחתה. השופט קבע כי "אין זה סביר לצפות מהורים ללוות ולהשגיח על ילד בגילו של התובע החל מיציאתו ועד חזרתו הביתה, וביתר שאת בשהותו בסביבה הקרובה למקום מגוריו", והוסיף כי קבלת עמדת העירייה "תוביל להרחבה שאינה רצויה לחובת ההשגחה". טענת האשם התורם התקבלה בחלקה בלבד והועמדה על 15%, בשל עדות הילד כי הלך בהליכה מהירה בשביל שהכיר היטב.
בשורת הסיכום חויבה עיריית טמרה לשלם פיצויים בסך כולל של 1,709,698 שקל לאחר ניכוי האשם התורם, בתוספת שכר טרחה בשיעור 20% ומע"מ והוצאות משפט בסך 15,000 שקל.
עו"ד אסף ורשה, יו"ר משותף של ועדת בתי משפט בלשכת עורכי הדין, מומחה לדיני נזיקין וביטוח, מסביר את משמעות פסק הדין: "המשמעות המעשית נוגעת למוקד הבירור. כל עוד ההכרעה תלויה בשאלה במה בדיוק נתקל הנפגע, לרשות יש מרחב להתגונן באמצעות פערים בגרסה, היעדר עדי ראייה ורישומים רפואיים ראשוניים. בית המשפט סימן כיוון אחר, וקבע כי מסקנתו לא הייתה משתנה גם אילו לא הוכח מה גרם למעידה. הסיבה לכך היא שבמקרה זה הפגיעה הקשה לא נגרמה מהמעידה אלא מהענף הכרות שהושאר בשביל, כלומר ממפגע שהעירייה אחראית לו בכל מקרה. בכך עובר מרכז הכובד מהשחזור המדויק של רגע הנפילה אל השאלה מה עשתה הרשות עם המפגע ומתי, ובפרט אם נמנעה מאמצעים פשוטים וזולים כמו גידור".