ב-2004 עלתה כתובת אחת לתעשייה האווירית 8 מיליון דולר. ארצות הברית סירבה למסור למפעל המסוקים שלה בעטרות עבודות עבור חיל האוויר האמריקני משום שהיה מעבר לקו הירוק. הנהלת תע"א ביקשה להעביר את הפעילות ללוד; הממשלה ועיריית ירושלים בלמו אותה מחשש לתקדים מדיני. לא טכנולוגיה, מחיר או איכות הכריעו. כתובת. החברה ראתה הפסד; המדינה ראתה תקדים.
די ברכיב של מאות שקלים כדי לסכן חוזה של מיליארדים. רכיב שיוצר מעבר לקו הירוק אינו הופך מערכת ישראלית למוצר התנחלות, אבל מקורו נבדק במסגרת ציות, מימון, ביטוח ותנאי המכרז. פסילתו מחייבת ספק חלופי והסמכה מחדש; העסקה עלולה להתעכב, להיפתח מחדש או להתבטל. גם בלי פסילה, די שבנק, מבטח, קבלן ראשי או מנהל ציות יחליטו שאינם מוכנים לשאת את הסיכון הפוליטי.
כמעט כל ליבת התעשייה הביטחונית נמצאת בתוך ישראל, אך מעבר לקו הירוק פועלים ספקים ומפעלים המחוברים אליה. בברקן פועלת סופרגום, שמצהירה כי היא עובדת עם התעשייה האווירית, רפאל, אלביט וצה"ל ומייצרת אטמים, מוצרי גומי ופלסטיק ורכיבים לתעופה ולחלל. שם פעל גם טכנופח, ספק מורשה של משרד הביטחון שייצר מארזים וזיווד למל"טים, מערכות טילים ומשגרים; במישור אדומים פועל אקסטל, שלאורך השנים פורסמו קשריו עם התעשיות הביטחוניות.
יהודה ושומרון אינם ירושלים ואינם רמת הגולן. ישראל לא החילה על יהודה ושומרון את המשפט, השיפוט והמינהל שלה. בירושלים עשתה זאת לאחר 1967 בשטחים שנוספו לעיר, וברמת הגולן ב-1981. מאז 2005 אישורי המקור ליצוא מועדף לאיחוד האירופי מציינים מקום ייצור ומיקוד, ומאפשרים למכס האירופי להבדיל בין ייצור בישראל לייצור בהתנחלות. את המידע הזה מספקת ישראל עצמה.
ב-2019 הכירה ארצות הברית בריבונות ישראל על רמת הגולן, וכיום היא מחזיקה חוזה פעיל של כ-2.14 מיליון דולר עם תעשיות גולן של תע"א בבני יהודה. בירושלים וברמת הגולן יכולה ישראל לנהל את המחיר.
ביהודה ושומרון, טשטוש מקור הייצור כבר נכנס למחיר ההתקשרות. מי שמנסה למסמס את ההבחנה אינו מעלים את הסיכון אלא מעביר אותו לשלב שבו הוא מסוכן יותר: מכרז, מימון, חתימה או חידוש חוזה. שם הוא כבר יכול לעלות לא רק בעיכוב - אלא בעסקה עצמה.
בתעשייה האווירית וברפאל המדינה היא בעלים באמצעות רשות החברות, לקוח מרכזי, רגולטור באמצעות משרד הביטחון וריבון שקובע מדיניות חוץ וביטחון. הדין מאפשר לה לדרוש סטייה מהשיקול העסקי, אבל אז עליה להגדיר את האינטרס, לקבל את ההחלטה ולשאת במחירה. ההנהלה מציגה את הסיכון והחלופות; הדירקטוריון אינו קובע את מעמד השטח אלא את המחיר העסקי של מדיניות המדינה, ועליו להכריע בו במפורש.
אלא שההכרעה מתקבלת בתוך מבנה פוליטי. השרים ממנים דירקטורים, ובחירת יו"ר ומינוי מנכ"ל טעונים את אישורם. התערבות פוליטית במינויים ובדירקטוריונים כבר תועדה בפומבי. בתעשייה האווירית גם ועד העובדים אינו רק כוח ביחסי עבודה: עובדי החברה הם גוש התפקדות משמעותי בליכוד, ובפריימריז תועדו עובדים מגיעים לקלפיות עם רשימות הצבעה. כך מחזיק הוועד בכוח בתוך החברה ובמשקל מול הדרג שממנה את הנהגתה.
הוראה כתובה אינה נחוצה. די שבצמרת החברה ידעו איזו החלטה השרים אינם רוצים לראות ואיזו תפתח עימות עם כוח מאורגן במפלגת השלטון. המנכ"ל לא מעלה, היו"ר לא דוחף, הדירקטוריון לא מכריע - והחברה משלמת מחיר שאיש לא החליט לשלם.
גם זכייה במכרז אינה סוגרת את הסיכון. מתחרה שהפסיד יכול להפוך רכיב מעבר לקו הירוק מסוגיית רכש לסוגיה פוליטית במדינת הלקוח. מרגע שהוויכוח עובר מהמוצר אל הממשלה והפרלמנט, די בחשש פוליטי כדי לעכב חתימה, לפתוח החלטה מחדש או להפיל חוזה שכבר הוכרע. ערב הכרעה, או מיד לאחריה, תיק כזה יכול לעבור לשולחן הממשלה, הפרלמנט או התקשורת.
החשיפה אינה נעצרת בחוזה. לקראת הנפקה, וביתר שאת בארצות הברית, חתמים ועורכי דין יבדקו אילו הכנסות, חוזים ושרשראות אספקה חשופים לחרמות, מגבלות סחר או צורך בהחלפת ספק. חשיפה מהותית יכולה להיכנס לתשקיף, לפגוע בשווי ולהרחיק משקיעים; לאחר ההנפקה היא תחזור בדוחות ובגיוסי ההון. אלביט כבר מדווחת ל-SEC שחרמות, משיכת השקעות והגבלות סחר עלולות לפגוע מהותית בעסקיה ובמצבה הפיננסי. ייצור מעבר לקו צריך להסדיר לפני ההנפקה, לא להסביר אחריה.
חרם, מגבלה או אובדן חוזה בשל שימוש מבצעי הנדרש להגנת ישראל הם מחיר שצריך לשלם. כך גם קו ייצור שנדרש במלחמה, ידע שאסור לתלות בחו"ל או יכולת קריטית שאסור להעביר.
מה שאינו משרת צורך ביטחוני צריך להצדיק את עצמו עסקית. אם אפשר להעביר ייצור מברקן, מאריאל או ממעלה אדומים לתוך ישראל בלי לפגוע בידע, בקיבולת, באספקה לצה"ל או בחופש הפעולה, האינטרס הלאומי והעסקי זהה: להוציאו ממערכות היצוא.
ישראל והתעשיות הביטחוניות כבר מעבירות ייצור כשהאינטרס מחייב: לארצות הברית עם מעבר כספי הסיוע לרכש אמריקאי, ולאירופה בשל דרישות תוכן מקומי, מגבלות יצוא וצורכי קיבולת. מי שמעביר ייצור מישראל לחו"ל כדי להגן על מימון ושווקים אינו יכול להציג העברת רכיב מברקן ללוד כוויתור על ריבונות.
מי שמטשטש את ההבחנה בין ישראל ליהודה ושומרון מזמין את העולם לטשטש אותה גם הוא - ולהחיל על ישראל את הסיכון של השטח. השארת ייצור מעבר לקו בלי צורך ביטחוני היא בחירה פוליטית שהמדינה מטילה על החברות, ומנהלים ודירקטורים מאפשרים להן לשלם עליה בחוזים, בשווי ובחופש פעולה.
הכותב הוא מייסד ומנהל Line of State, פירמת ייעוץ בינלאומית הפועלת עם ממשלות, מוסדות ומקבלי החלטות בסוגיות של מדיניות, סיכון, ממשל תאגידי, תעשיות אסטרטגיות ומודיעין עסקי. בעבר כיהן כסמנכ"ל תקשורת, ממשל וקהילה בתעשייה האווירית וכראש מטה יו"ר החברה.