דרך פרץ

ארבעה ימים לפני פגישת שר האוצר ויו"ר ההסתדרות, ביום הזיכרון, ביקר עמיר פרץ בשדרות אצל משפחה שכולה. אשה צעירה שטיפלה בזוג ההורים הזקנים ביקשה ממנו ש"יעשה משהו בממשלה" בעניין הזה של "שעות טיפול בבית לזקנים סיעודיים". עד עכשיו קיבלו ההורים מימון לעשר שעות עזרה בשבוע ועל פי תוכנית האוצר המימון יקוצץ לחמש שעות. הכנסתה (כ-1,500 בחודש) תיפגע והזקנים ייוותרו ללא עזרה. פרץ מבטיח ש"ידבר עם ביבי".



אף אחד לא מינה את יו"ר ההסתדרות לדבר בשמה ובכלל, איך יכול מי שמייצג את המשתכרים 20 אלף שקלים ומעלה לייצג את מי שמשתכרת 17 שקלים ו-60 אגורות לשעה? בעיני שר האוצר עמיר פרץ הוא יושב ראש של איגוד מקצועי שתפקידו לייצג את ענייני השכר של חבריו. מדוע יושב איפוא נתניהו עם מנהיג ההסתדרות לדון גם בתקצוב העזרה לזקנים במצוקה?



נתניהו, אומר פרץ, ניסה לשכנע אותו "לרדת מהנושאים החברתיים ולהתרכז בנושאי השכר". פרץ סירב. "אפילו יום אחד לא הייתי נשאר כאן לו טיפלתי רק בנושאי שכר", הוא אומר. כי עמיר פרץ הוא פוליטיקאי ופוליטיקאי לא יכול להסתפק רק בנושאי שכר. נתניהו הבין את הנזק שבהסטת הדיון הציבורי מ"פיטורי עובדים מיותרים" ל"פגיעה בשכבות החלשות", אבל לא היתה לו ברירה: הוועדים הגדולים והחזקים, יחידות העילית של פרץ מסוגלות להחשיך את המדינה, להשבית את שדות התעופה שלה, לסגור לה את המים ולהשתיק לה את הרדיו והטלוויזיה.



תואר "מגן השכבות החלשות" הוא אחד התוארים הפחות נחשקים בפוליטיקה
הישראלית. היוקרה מעטה והתמורה לא מובטחת. הרגלי ההצבעה של ה"חלשים"
לא מתגמלים בהכרח את דורשי טובתם ולכן מעטים הקופצים על התואר. לא
פלא שמפלגת העבודה בחרה לייצג את העשירים, הח"כים המדושנים של ש"ס
כבר לא מוצאים בהם עניין והדגשים של מרצ מונחים במקומות אחרים. כך
קרה שיו"ר ההסתדרות מצא את המפתחות של ייצוג העניים על שולחנו.



אבל עמיר פרץ הסתובב לפני שבוע בשדרות לא כמגן החלשים ולא כיו"ר ההסתדרות אלא כבן המקום שעלה לגדולה. ההמחשה הבולטת של הגדולה היא
המכונית הלבנה והווילונות הכהים. פרץ מתקבל בעירו בתערובת של אהבה,
כבוד וסקרנות (קשה לתרגם אהבה לקולות בקלפי. בבחירות האחרונות קיבלה
בשדרות "עם אחד" בראשות פרץ רק 15.6% מהקולות, הרבה יותר מהממוצע
הכלל ארצי שלה, אבל עדיין מיעוט קטן). בשולי הביקור יש גם עבודת
שתדלנות מזדמנת. פרץ מפלס לו דרך בין חברי ילדות, מוקירי הוריו
המנוחים, בעלי בעיה חשובה אבל דחופה וסתם מי שרוצה לגעת באיש
מהטלוויזיה. יש גם מבטים של נו, זה בסך הכל הבן של דוד מהבית חרושת
למברשות ושל רחמה מהמכבסה, לא צריך לעשות ממנו עניין גדול.



פרץ נוגע באנשים. הוא כולא את כף היד המושטת אליו בשתי ידיו, הוא
מלטף, מנשק על שתי הלחיים, הוא פורש הצידה עם מי שרוצה לסגור איזה
עניין קטן, זרועו מקיפה את מותניו של המבקש וראשו רכון אליו ברוב
קשב. הוא נעתר מהר למשיכות קטנות בשרוול, הוא מוכן להגיד ברכה על
הוריו במבנה בנוי למחצה של צדיק כלשהו. רוחו טובה, קוצר רוחו לא
ניכר, יש לי עוד חמש-עשרה משפחות לעשות, הוא אומר ומתכוון לכך שבכל
יום זיכרון הוא מבקר את בתיהם של 32 חללי שדרות.



פרץ על הקיר, בין הצדיקים



לכבוד יום הזיכרון הוא עונב תמיד עניבה. היא ענובה מעל חולצה לבנה
בוהקת וחליפה שחורה שהוא מזיע בה בחום הקופח של בית הקברות המקומי.
כדרך אנשים נמוכים יש לו הליכה מהירה ונמרצת. דמותו נועדה להקל על
קריקטוריסטים. אפשר לתמצת אותה בשפם, גבות מודגשות ותלתלים. הוא
מתייחס במבוכה לשיחות על השפם, "אני אוהב אותו", התוודה פעם לפני
דליה קרפל ב"הארץ", "לא יתאים לי שפם קצר, למה בכלל צריך לחטט בממדי
השפם שלי". אחר כך היפנה את תשומת לב הכותבת לכך ש"מהצד אני דומה
לברל כצנלסון".



אפשר להניח שזה לא רק בזכות הדמיון לברל, אבל בבתים הדו-משפחתיים של
הוותיקים מקבלים אותו באהבה. אלה בתים יפים שצמחו פתאום לאורך ולרוחב
מחדר סוכנותי של 32 מ"ר. על השולחן מתייצבים מיד קולה ומיץ תפוזים.
לצידם: פירות, פיצוחים ועוגיות. באחד הביקורים הונחה לפני פרץ ארוחת
צהריים של ממש. הוא אוכל מהר מאוד, כמי שנאבק בהשמנה ורוצה להספיק
משהו לפני שתשתלט עליו תודעת הדיאטה. באבחות מזלג מהירות כברק הוא
מחסל צלחת עם סלק כבוש, כרובית מטוגנת, אורז ובשר ומברר בינתיים כמה
עולה היום קילו מלפפונים.



בבית משפחת בן חמו יום הזיכרון הוא יום רב משמעות. בנם דוד נפל לפני
30 שנה ואמו שרה אומרת שהזיכרון הזה עדיין "הורג אותה כל יום". פרץ
משתדל לעבור במהירות מצער שאין לו מרפא לנוסטלגיה מנחמת. חמישים
השנים שעברו מאז שמשפחת בן חמו באה לכאן צובעות את הזיכרון בצבעים
רכים, והוא מוליך אותה בשביליו בעדינות רבה. אחרי כמה שתיקות ארוכות
ואנחות כבר שמחה שרה בן חמו להיזכר איך נבחרה אז, באותם ימים יפים,
להיות "מלכת הכותנה" ואף קיבלה מאתיים לירות מבן גוריון בעצמו.



בן חמו קטפה כותנה, אמו של זוהר אביטן כרעה על ארבעותיה לקטוף כמון,
אביו של פרץ היה פועל בבית חרושת. העבודה הקשה לא הפכה אותם למרירים.
ערבי ההווי שערכו להם הקיבוצים זכורים להם דווקא לטובה (אם כי שרה בן
חמו תוהה עוד היום מדוע נתנו להם "כוסות בלי ידיים"). את ה"קיפוח"
גילו בשנות השישים ואת ה"התנשאות" אפילו מאוחר יותר. ותיקי שדרות
מייצגים את הצד הסביל של הדורסנות המפא"יניקית. הם לא זיהו את
השתלטנות הממסדית שמאחורי התארים היפים. כולם מסכימים שאז היה פחות
אוכל ויותר שמחה ומיד מכבדים את פרץ בשבחים על הוריו זיכרונם לברכה.
אמו, ש"כמו נמרה שמרה עליכם" ואביו, שפניו היו חלקות כפני תינוק גם
בזיקנתו.



הוריו של עמיר פרץ עלו ארצה איתו כשהיה בן ארבע ב-1956. הם היו אנשים
אמידים ודוד פרץ רכש בכספו משאית, אפילו סוסיתא חנתה ליד הבית. אלא
שעסקיו כשלו והמשאית נמכרה. בשארית חייו עבד בבית החרושת למברשות של
קיבוץ רוחמה, ואשתו רחמה ככובסת במכבסה האזורית. צעירים מזכירים לפרץ
את אחיו המוכ