ערעור על בוררות הוא ממילא צעד חריג למדי במערכת המשפט בישראל, ובוודאי כשמדובר בערעור על בורר כשמגר; גם הטענות המועלות בבקשה כלפי שמגר חריגות למדי, מכיוון שהן בעצם קובעות כי שמגר טעה טעות משפטית יסודית בהבנת ההליך.
לטענת זילר, עוד לפני תחילת הליך הבוררות נקבע כי יורכב משני שלבים: בראשון יתברר אם יש בכלל עילת תביעה נגד מקורות; בשני, שיתקיים רק אם בשלב הראשון יימצא שיש אמנם עילת תביעה, ייבחנו טענותיה של חברת מקורות מול כל אחת מ-85 הרשויות.
"חרף הסכמה דיונית זו", נכתב בבקשה לביטול פסק הבוררות של שמגר, "וכנראה עקב טעות או היסח דעת, לאחר שאישר כבוד הבורר את דבר קיומה של עילת תביעה כנגד מקורות, המשיך הוא בפסק הבוררות; זאת, אף כי משהוסכם על חלוקת ההליך לשניים, לא נטען ולא הובאו ראיות כלשהן על ידי מי מהתובעות לעניין טענות מניעות ושיהוי. בנסיבות אלה, דין חלק פסק הבוררות הקובע כי התובעות כולן מנועות ומושהות מלתבוע החזר ריביות - להתבטל ולחזור לבירור בפני בורר".
לפי הבקשה, "לא ניתנה לבעל הדין הזדמנות נאותה לטעון את טענותיו או להביא את ראיותיו"; כמו כן נטען בה כי שמגר "נתן את פסק הבוררות על בסיס תשתיות עובדתיות שאותן הסיק, מבלי שניתנה הזדמנות לסתור אותן ולטעון לגביהן".
בבקשה נטען עוד, כי "קיים קושי אמיתי לראות כיצד יכול היה כבוד הבורר להגיע למסקנותיו בדבר שיהוי ומניעות - וזאת משעה שלא הונחה תשתית ראייתית בנושא. דומה כי אין צריך לומר כי שלילת הזדמנות הטיעון והבאת הראיות מהתובעות בכל הנוגע לעילות ההגנה של מקורות, הביאה לפגיעה חמורה בזכות התובעות".
את הבקשה חותם זילר בהתייחסות לסיבות הטעות לכאורה של שמגר: "אין ספק", כתב, "כי אם משום שגגה או בהיסח הדעת, וייתכן שנוכח ים תכתובות, ארכות, הסכמות למועדי דיון וכו', נשמטה הסכמה זו מעיני כבוד הבורר". עם זאת הוא לא שוכח להדגיש כי, "אין בבקשה זו מלת ביקורת כלפי כבוד הבורר, הגינותו ואופן ניהולו את תיק הבוררות".
שמגר אמר אתמול בתגובה: "זו זכותם הלגיטימית להגיש ערעור, וביהמ"ש ידון בעניין".
