קשה להאמין שמאחורי החזות הביישנית והצנומה, על גבול הסגפנית, של ד"ר עופר יודפת, מסתתר נודניק עקשן. עברו כמעט חמש שנים עד שיודפת, רופא לשעבר במחלקה פנימית א' בבית החולים שיבא, הצליח סוף סוף לדחוף את רגלו בחריץ שנפתח לשנייה בדלת לשכתו של סגן נשיא מדטרוניק, החברה הגדולה ביותר בעולם למכשור רפואי. והדלת, בניגוד לעשרות דלתות אחרות, לא נטרקה בפניו.
בכל זאת, באותה פגישה לא קיבל יודפת שום רמז לכך שסגן נשיא מדטרוניק יזמין אותו יום אחד לשיחה בסוויטה שלו במלון מאריוט בפאריס. "ואם מישהו היה מספר לי דבר כזה, הייתי חושב שהוא השתגע", אומר יודפת, שלפני שבועיים התבשר כי אותה פגישה בפאריס הניבה חוזה עם מדטרוניק:
השקעה של ארבעה מיליון דולר, שכבר משכה אחריה השקעות נוספות בסדר גודל של 11 מיליון דולר. תמורה נאה למי שהעז לחלום חלומות פנטסטיים.
לחלום כזה שהתממש קוראים מיינדגארד (MindGuard). זהו שמה של חברה למכשור רפואי באזור התעשייה קיסריה, העוסקת בפיתוח ובייצור מסנן למניעת שבץ מוחי. המסנן, והרעיון שבבסיסו
- הסיכוי למנוע שבץ מוחי אצל 50% מהחולים - נולדו לפני שש שנים במוחו
של יודפת. "הייתי בא כל בוקר לעבודה במחלקה, בקומה רביעית, רואה את
החולה ה-38, מסתכל למטה דרך החלון ושואל את עצמי: 'מה אני עושה פה?
כך יפעל המסנן למניעת שבץ מוחי: יושתל בעורק
המוביל דם למוח, ויסיט תסחיפים מסוכנים אל
העורק הצדדי המוביל דם לפנים
מנסה לעזור לחולים כרוניים,
ברובם זקנים, והרבה פעמים לא
מצליח. חוץ מtender love and-
TLC (care ) אין מה לתת להם'.
היו המון ימים אפרוריים
ומתישים כאלה במחלקה, שהולידו
אצלי את הרצון והצורך לעשות
משהו".
יודפת חיפש מחלה שכיחה שאין לה
תרופה. דרך התסכול האישי
והעיניים של החולים ששכבו
במחלקה, קצתם משותקים וחסרי
אונים, התמקדה תשומת לבו בשבץ
המוחי. זהו גורם התמותה מספר
שלוש בעולם, אחרי מחלות לב
וסרטן, אבל מבחינת הפגיעה
באיכות החיים הוא ניצב במקום
הראשון. "המחלה פוגעת
בפונקציות הבסיסיות שלנו כבני
אדם", אומר יודפת, "בפונקציות
חשיבתיות, קוגניטיוויות, וביכולת להבדיל בין טוב לרע. האישיות משתנה,
וגם דברים פרוזאיים כמו שליטה על סוגרים והליכה".
ההערכה היא כי בעולם המערבי יש 12.5 מיליון חולי שבץ מוחי, ו-2.5
מיליון מצטרפים חדשים מדי שנה. בארצות הברית יש 4.5 מיליון נפגעי שבץ
ו-700 אלף מצטרפים מדי שנה. עלות המחלה בארצות הברית נאמדת ב-51
מיליארד דולר בשנה, חצי מזה הוצאות עקיפות כאובדן ימי עבודה וחצי -
הטיפול הישיר בחולה במערכת הבריאות.
בניגוד להתקף לב, אין סימנים המבשרים על התקרבות השבץ, והנזק ברוב
המקרים בלתי הפיך. לפעמים אפשר באמצעות שיקום מוטורי אטי להחזיר את
התפקוד באופן חלקי. מחצית מהנפגעים חוזרים לתפקוד שבעיני הרפואה נחשב
פחות או יותר נסבל. "אדם שלא שולט על סוגרים, או שיד אחת שלו לא
מתפקדת, או רגל, או שהוא יושב בכיסא גלגלים - השאלה אם בעיניו זה
נחשב תפקוד נסבל", אומר יודפת. "מבחינת מה שרואים בהדמיה במוח, לעולם
לא נוכל להחזיר את המצב לקדמותו והטיפול במחלה הוא במניעה שלה".
כדי למנוע את השבץ צריך לדעת מה גורם לו. לשם כך סרק יודפת את
הפרסומים הרבים בספרות הרפואית. הוא למד ש-50 אחוז ממקרי השבץ נגרמים
מתסחיפים - "חלקיקים שבאים מהלב ומכלי הדם הגדולים שבין הלב למוח.
החלקיקים מורכבים מקרישי דם וחלקי שומן וכולסטרול, שנפרדים מדופן
חולה ועפים למוח. מפה והלאה ההיגיון אמר, שאם הבעיה היא תסחיף שעף
למוח, צריך למנוע ממנו לעשות את זה. לשים מסננת שתמנע מהחלקיקים
להגיע לשם. האסוציאציה היא של פילטר בברז".
עכשיו ביקש יודפת לאתר את קבוצת היעד: למי מהחולים כדאי להשתיל את
הפילטר כדי למנוע שבץ. "יש כמה מחלות שלחולים בהן יש סיכוי הסתברותי
לקבל שבץ. למשל, פרפור פרוזדורים. במחלה הזאת יודעים להגדיר מה
הסיכוי ההסתברותי ללקות בשבץ כתוצאה מאי ספיקת לב, גיל, סוכרת ועוד.
קבוצה נוספת בעלת סיכון גבוה ביותר היא זאת שכבר היה לה שבץ אחד".
אבל הפתרון של יודפת לא עשה בתחילה רושם על אף אחד. בעיני רבים הוא
נחשב תמהוני טרחן. דלתות נטרקו בפניו. אנשים נתנו לו להרגיש שהוא
מדבר שטויות. "הרגשתי כמו עלה נידף שלא יודע מימינו ומשמאלו, עופר
הקטן מהקיבוץ שמחפש קצה חוט".
מאות מכתבי סירוב
יודפת, תושב רעות, נולד לפני 47 שנה בקיבוץ צרעה. אביו, פרופ' יאיר
יודפת, היה ממקימי רפואת המשפחה בישראל. בית גידולו, על מורדות הרי
ירושלים, היה מושתת לדבריו על אהבת הארץ והאדם, ועל ערכים כהתנדבות
והקרבה. בצבא הוא התקבל לקורס טיס ואחר כך היה טייס תובלה במסוקים.
"זאת היתה אז הנורמה - טיס, סיירת מטכ"ל או קומנדו ימי", הוא אומר.
"ואין לי ספק ששלושת בני יילכו בעקבותי". שליש מזה כבר התקיים: השבוע
התגייס בנו הבכור לקורס טיס.
אחרי השחרור מהצבא, בגיל 25, הוא המשיך את המסורת המשפחתית ונרשם
ללימודי רפואה באוניברסיטה העברית בירושלים. לא משום שרצה לתרום
לאנושות אלא משום שכמו טיס, גם תואר דוקטור ברפואה היה יעד קשה
להשגה. את ההתמחות הוא עשה במחלקה פנימית א' בתל השומר ונשאר לעבוד
שם במשך כעשר שנים.
עוד בזמן שירותו בצבא עזב את הקיבוץ. "כנראה שבגיל הזה התפכחתי", הוא
אומר. "הבנתי שזה לא אפשרי שכל אדם יתן לפי יכולתו ויקבל לפי צרכיו
ואז נשברה האוטופיה שלי. אמרתי שאם אנחנו חיים בעולם קפיטליסטי, אז
אני מספיק מוכשר להצליח מחוץ לקיבוץ. אני מניח ששוויוניות יתר תמיד
מתנגשת עם הרצון להגשמה אישית ועם יצירתיות, ולכן אני חושב שגם אילו
הקיבוץ היה שוויוני מאוד, הייתי עוזב".
אבל רק מאז שהחל לקדם את הפרויקט שלו, ופתח בחיפוש אחר משקיע, נתקל
יודפת בעולם הקפיטליסטי האמיתי. "הלכתי למוסדות ודפקתי על דלתות.
במוסדות אקדמיים, כמו למשל באוניברסיטת תל אביב, העובדה שיכולתי
להגיד שאני דוקטור נתנה לי עוד קצת חסד - לא מיד זרקו אותי, אלא נתנו
לי
לפני שבועיים הסתיים מסעו של ד"ר עופר יודפת בחברת מיינדגארד, בהצלחה מרשימה: חוזה במיליונים עם חברת הענק מדטרוניק
אביבה לורי
17.7.2003 / 12:20