שופטות ביהמ"ש העליון, מרים נאור וטובה שטרסברג-כהן, החליטו היום ברוב דעות כי איש העסקים מוטי זיסר לא יוכל לתבוע ממדינת ישראל כספים בגין נזקים שנגרמו לו לכאורה בפרשת ההתנחלות עימנואל אותה היה אמור זיסר להקים בשנות ה-80.
זיסר הגיש בנובמבר 1998 תביעה על סך של כ-9 מיליון שקל כנגד המדינה בגין הפרת התחייבותה להעמיד קרקעות לצורך בניית הישוב עימנואל בשומרון. התביעה הוגשה לאחר התדיינות משפטית ארוכה שהחלה עוד בשנת 1985 לאחר שהחברות שבבעלות זיסר והיו אמורות להקים את הישוב נקלעו לקשיים ובהליכי פירוק שקיבלו את אישורו של ביהמ"ש גובש הסדר לפיו היזמים בהם זיסר יזרימו כספים חדשים לחברות ויחדשו את הבניה בישוב.
זיסר טען כי המדינה התחייבה במסגרת הסדרי הפשרה של החברות להקצות קרקעות לצורך הקמת הישוב ועל סמך התחייבות זו הזרימו המשקיעים, בהם זיסר, סכום של 3 מיליון דולר. בסופו של דבר טוען זיסר כי המדינה הפרה את התחייבויותיה והקרקע לא הוקצתה.
בעקבות חזרתו של משרד השיכון מהסיכום, פנה זיסר באמצעות עו"ד אבי וינרוט לביהמ"ש בבקשה למתן הוראות כדי לקבל סעד כנגד משרד השיכון שיחייב אותו לעמוד בהתחייבויותיו. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענותיו של זיסר והורה למדינה בשנת 1992 להימנע מלסכל את הסדרי הפשרה ולהקצות את הקרקעות הנדרשות.
על החלטה זו הגישה המדינה ערעור לביהמ"ש העליון וזה קיבל את הערעור והפך את ההחלטה של טל תוך שהוא קובע כי לא התגבשה הבטחה מינהלית מטעם המדינה כלפי היזמים לצורך הקצאת המקרקעין.
חודשים ספורים לאחר ההחלטה של ביהמ"ש העליון, הגיש זיסר בשנת 1998 תביעה כספית כנגד המדינה על סך 9 מיליון שקל בגין נזקים שנגרמו לו בטענה כי המדינה הפרה הבטחה מינהלית להקצות הקרקעות, כי הוצגו לזיסר מצגי שווא בעת המו"מ עם המדינה.
המדינה ביקשה לדחות את התביעה על הסף בשתי טענות: התיישנות והשתק עילה. לעניין ההתיישנות טענה המדינה כי זיסר ידע על החלטת המדינה שלא להקצות את הקרקעות כבר בשנת 1991 ולכן תביעתו התיישנה לאחר 7 שנים ממועד זה. כמו כן, טענה המדינה כי זיסר מושתק מלהעלות את תביעתו החדשה שכן ביהמ"ש העליון למעשה כבר הכריע בה ודחה את טענותיו.
המדינה טענה כי התביעה הכספית והבקשה למתן הוראות הן למעשה שתי תביעות בגין אותה עילה וזאת למרות שהתבקשו בכל אחת מהן סעדים אחרים. מאחר שזיסר לא ביקש בתביעה הראשונה לפצל את סעדיו הרי הוא מנוע מלהגיש את תביעתו הכספית החדשה. ביהמ"ש המחוזי נעתר למדינה והורה על דחיית התביעה על הסף.
על החלטה זו עירער זיסר לביהמ"ש העליון וזה הכריע היום כי אכן התביעה הכספית התיישנה ואין באפשרותו להגישה.
ביהמ"ש דחה את טענתו של זיסר כי עילת התביעה הכספית שלו נולדה למעשה רק ביום שביהמ"ש העליון הפך את החלטת ביהמ"ש המחוזי שכן עד לאותו מועד פעלו הצדדים על פי החלטת ביהמ"ש המחוזי לאכיפת הסכם הפשרה על דרך של הקצאת הקרקע.
ביהמ"ש העליון קובע בנקודה זו כי על זיסר היה להכיר בעובדה כי פסק הדין בביהמ"ש המחוזי לא היה חלוט והיה כפוף לערעור ולכן הוא אינו פטור מלעשות מצידו את כל הנדרש על מנת לשמור על זכויותיו בטרם תחלוף תקופת ההתיישנות.
ביהמ"ש קובע עוד כי זיסר היה חייב בעת הגשת הבקשה למתן הוראות בשנת 1991 להגיש בקשה לפיצול סעדים ומשלא עשה זאת הרי איבד את זכותו לפצל סעדיו. יש לציין כי החלטת ביהמ"ש העליון התקבלה ברוב דעות כנגד דעתה החולקת של השופטת אילה פרוקצ'יה שקבעה כי מאחר ובהליך הראשון דובר בבקשה למתן הוראות בהליכי פירוק הרי מדובר בהליך שלא ניתן היה לדרוש בו פיצוי כספי ולכן אין מניעה לאפשר לו לתבוע את נזקיו הכספיים כעת.
פרוקצ'יה קובעת כי חוק ההתיישנות מאפשר במקרים מסוימים שלא למנות את תקופת הזמן בהליך המשפטי הראשון כחלק מתקופת ההתיישנות וכך צריך לעשות במקרה זה.
כאמור, ביהמ"ש החליט ברוב דעות לדחות על הסף את תביעתו הכספית של זיסר והטיל עליו הוצאות בסך 40 אלף שקל.
עורכי דינו של זיסר, עו"ד אבי וינרוט ועו"ד בעז אדלשטיין, אמרו היום כי בכוונתם לבקש מביהמ"ש לקיים דיון נוסף בסוגיה.
