ביה"ד הארצי לעבודה דחה ערעורם של בכירים ברשות הדואר שדרשו הטבות בעקבות מעבר לחוזה העסקה אישי

בית הדין הארצי דחה ערעורם של 27 עובדי רשות הדואר, שדרשו הטבות נוספות עקב מעברם לחוזה אישי. המערערים היו עובדי מדינה בכירים במשרד התקשורת, וב-1987 הפכו לעובדי רשות הדואר. בסוף 1989 חתמו המערערים על חוזי העסקה אישיים. בחוזים אלו נקבע כי לעניין זכויות הגמלה יתייחסו לשתי תקופות - התקופה הראשונה הינה תקופת העבודה במדינה וברשות, עד 1988 ועבורה תחושב הגמלה על פי פנסיה תקציבית. התקופה השנייה הינה מ-1988 ואילך ועבורה תחושב הגמלה על פי פנסיה צוברת.



בפנייתם לבית הדין האזורי טענו המערערים כי המשכורת הקובעת לצורך פנסיה לתקופה הראשונה הינה שכרם הכולל וכוללת רכיבי שכר מעבר לאלה שהוכרו לעובדי הרשות, בהם תוספת אי העדרות, תשלום גלובלי עבור שעות נוספות, תשלום שיחות טלפון, הבראה ואש"ל. עוד טענו המערערים כי ננקטה כלפיהם אפליה בכך שלא אושר להם הסדר של פנסיה תקציבית לתקופה השנייה, כפי שאושר לעובדים בכירים שעברו מהמדינה לבזק, לתע"ש או כאלו שעברו לעבוד בחוזים אישיים.



בית הדין האזורי דחה תביעתם וקבע כי הרכיבים אותם ביקשו המערערים לכלול במשכורת הקובעת אינם באים בגדר שכר כולל כמוגדר בחוזה. לגבי טענת האפליה קבע בית הדין כי אומנם הסדרי הפנסיה שונים, אך השוני אינו נובע ממניעים פסולים. בית הדין האזורי קבע כי תנאי העסקתם של המערערים נקבעו לאחר מו"מ ממושך אשר בעקבותיו זכו לתנאים טובים יותר, וכי הם בחרו מרצונם לעבור לעבוד על פי חוזה העסקה אישי.



המערערים פנו לבית הדין הארצי. המשיבים, שיוצגו על ידי עוה"ד נחום פינברג וסמדר קפלן, תמכו בפסיקת בית הדין האזורי וטענו כי לחתימת החוזים האישיים קדם מו"מ ארוך וכי המערערים היו מעורבים בו באופן פעיל. עוד טענו המשיבים כי המערערים שייכים לקבוצת עובדים בכירים הנהנים מתנאי שכר המיטיבים עימם באופן משמעותי לעומת שאר עובדי רשות הדואר. טענת האפליה, טוענים המשיבים, אפשרית כאשר ההשוואה נעשית רק לגבי עובדים של אותו המעביד.



בית הדין הארצי לא מצא לנכון להתערב בפסיקת בית הדין האזורי. השופט שמואל צור הוסיף כי עם המעבר לחוזה אישי עלה השכר הפנסיוני של כל אחד מהמערערים ב-68%-272%, בנוסף לכך חלה עלייה של 10% בגמלתם.



עוד קבע בית הדין כי איש לא כפה על המערערים להסכים למתכונת העסקה זו וכל אחד מהם יכול היה להמשיך ולהיות מועסק בתנאי העסקתו הקודמים. בנוסף נאמר בהחלטה כי הסדר הפנסיה של המערערים לתקופה השנייה אינו נופל משמעותית מההסדר שניתן לעובדי מדינה בכירים. הערעור נדחה ונקבע כי המערערים ישלמו למשיבים הוצאות של 20 אלף שקל.