רכילות נוצצת

מאת דייוויד קאר



הסיפורים הנלוזים על שחקנים הוליוודיים ומפורסמים אחרים מפתים את הקונים העומדים בתור לקופה במרכולים האמריקאיים. הבעיה היא שאופן הסיקור שלהם בטבלואידים גורם לרבים לרצות לעטות מסיכה כשהם רוכשים אותם. אבל אותם נושאים בדיוק - רומנים וסקנדלים - נהפכים מתענוג מפוקפק לממתק לא מזיק כאשר הם מוצגים במגזין מבריק ואנרגטי, כמו "יו-אס ויקלי" או "אין טאץ' ויקלי". אף אחד לא מתבייש לצאת מהחנות כשמתוך תיקו מבצבץ השער של המגזין המוקפד "אין סטייל", המספר כי בילי בוב תורנטון ("האיש שלא היה שם") עדיין משתוקק לאנג'לינה ג'ולי ("טומב ריידר"), אבל ג'ולי משתוקקת למישהו אחר.



תרומתו של קלינטון



גם באמריקן מדיה, המו"ל הגדול ביותר של טבלואידים בארצות הברית, חשו בשינוי בדרישות של הקוראים, והחליטו להעביר את המערכת "סטאר" לניו יורק. לפי התוכניות, גם צהובון הסופרמרקטים הוותיק, המודפס על נייר עיתון, ייהפך למגזין כרומו. סביר להניח ששאר הצהובונים יעקבו בדריכות אחר תוצאות השדרוג, כדי לראות אם המעבר לנייר מבריק באמת יכול להעלות את קרנם אצל הקוראים האליטיסטיים יותר.



לא יהיה מופרך להניח שכן. עיתוני
הכרומו הרכילותיים כבר הצליחו
ליצור אלפי קוראים חדשים, חלקם
בקצה האמיד למדי של הסקאלה
החברתית. אף מגזין בתפוצה רחבה
לא עלה במכירותיו מהר יותר בשנה
שעברה מאשר "יו-אס ויקלי",
שתפוצתו עלתה ב-55.3% והגיעה
ל-1.1 מיליון עותקים בשבוע. "אין
טאץ'", מתחרה זול יותר שראה אור
לראשונה בסתיו שעבר, הכפיל את
התפוצה המינימלית שלו - מספר
העותקים שמובטח למפרסמים - ל-500
אלף בתוך פחות משנה.



השינוי במראה של עיתוני הסנסציה
מבטא שינויים תרבותיים רחבים.
נדמה שקהל הקוראים ששרד את
נשיאות קלינטון כבר אינו מסמיק
בקלות; וכך, יחד עם מתיחת הפנים
המבריקה, קיבלו המגזינים לגיטימיות אצל דור חדש של קוראים.



מול הקוראים החדשים עומד דור של עורכים שהושפע ממסורת הקיטש הרכלני
הבריטי. הם יוצרים במו"לות האמריקאית מסגרת צעקנית פחות לרכילות,
ומאמצים בשתי ידיים את הגישה עתירת התמונות וסימני הקריאה, המרמזת
שבסך הכל מדובר בשעשוע נקי מכל עוון. הם נעזרים בחוקי לשון הרע
בארצות הברית, המציעים הגנה נרחבת יותר מהחוקים הבריטיים. כך, מה
שהיה בעבר פינה קטנה, עלובה ומוקצית במדף המגזינים נהפך למוצר רווחי
יותר וקרוב יותר לזרם המרכזי.



רמזים עבים



מפורסמים שהתרגלו לצפות לכך שכל עיתון או כתב עת לגיטימי חולק להם
כבוד בתמורה לראיון, מקבלים מהמגזינים החדשים יחס שמתאים יותר
לחטיפים. קוראים שמאסו ב"ספרות הקדושים" הסטנדרטית של העיתונים
המרכזיים, המתבססת לרוב על פגישה קצרה על כוס קפה במלון יוקרתי
ונשלטת כמעט לגמרי על ידי סוכני השחקנים, יכולים כעת להשתכשך בסיקור
המתבסס בעיקרו על שמועות, רמזים עבים ותצלומים; הרבה תצלומים.



"יש פלח שלם של קוראים צעירים, שאוהבים את הנייר המבריק, את העימוד
היפה, את הססגוניות, ואלה אנשים שמעולם לא היו קוראי צהובונים", אומר
דייוויד פקר, מנכ"ל אמריקן מדיה, ששכר באחרונה את שירותיה של בוני
פולר, לשעבר עורכת כתב העת "יו-אס", כעורכת ראשית. "העיתונים הללו
לקחו תענוג שתחושת אשמה בצדו, וארזו אותו במוצר הרבה יותר נעים
ונוח".



באחרונה יכלו הקוראים לבחור בין הכותרת "משבר הנישואים הסודי" על
ג'ניפר לופז ובן אפלק ("אין טאץ'") ו"האם ג'יי לו סיפרה את כל האמת?"
("יו-אס"), לבין "טום דוחה את הצעת הנישואים של פנלופה" ("נשיונל
אנקוויירר") ודיווח על "קן האוהבים החדש" של דמי מור ואשטון קוצ'ר
("סטאר"). אופי הסיקור בכל המקרים דומה למדי, אבל בעוד שתפוצת
הצהובונים צונחת במהרה, המכירות של המגזינים המבריקים מרקיעות
שחקים.



"תמיד כשמסקרים שחקנים ושאר מפורסמים יש סיכון שזה ייתפש כרכילותי
מדי, נמוך מדי", אומרת ג'ניס מין, העורכת החדשה של "יו-אס ויקלי",
שעובדת במגזין מאז שינה את הפורמט שלו בתחילת 2002. "אבל כשאורזים
אותו בצורה מושכת, נעימה ומרעננת, זה משביח את הז'אנר כולו".



במקביל, גם משמעות המונח "סלבריטי" משתנה: אנשים שאפתניים שרוצים
להיחשף נאלצים להשתתף בטקסים מבזים כדי לזכות במעט מאור הזרקורים.
בשנה שעברה, למשל, שרה ג'סיקה פארקר ומתיו ברודריק הביעו סלידה
מהעיתונאים שסיקרו בחטטנות אופיינית את לידת בנם, אך הסכימו לסדרת
צילומים בחזית ביתם. ומכיוון שהזן החדש של עיתוני הרכילות עדיין שומר
על כמה עקרונות בסיסיים - ובראשם העובדה שבדרך כלל הסיקור ידידותי
ואוהד גם כאשר הכוכבים יורדים מגדולתם - אפילו הסלבריטאים הבולטים
ביותר משתפים לעתים פעולה.



מפורסמים אוכלים גלידה



המהפכה בסיקור המפורסמים אומצה בחלקה הגדול מבריטניה, שבה כתבי עת
כמו "הלו" ו"או.קיי" מפרסמים זה שנים סיקורים עתירי תצלומים כדי לתעד
את חיי המפורסמים. "היט", כתב עת חדש יחסית, הציע את הסגנון הזה לקהל
צעיר יותר, עם כיתובים חצופים וגרפיקה תוססת - גישה שהפכה למודל
ולבסיס ההצלחה של "יו-אס ויקלי".



רבים יטענו שהסנדק האמריקאי של הז'אנר החדש הוא ריצ'רד סטולי מ"טיים",
שהגה את הקונספט של כתב העת "פיפל" ב-1974. "פיפל" - תערובת של
סיפורים על אנשים רגילים שעושים דברים יוצאי דופן, ועל אנשים
מפורסמים שעושים דברים רגילים - עדיין מושל בדוכני העיתונים. "דיק
סטולי הבין את היתרונות שביישום עיתונות איכותית לסיקור מפורסמים",
אמר נורמן פרלסטין, עורך ב"טיים". "הוא ידע עד היכן אפשר להרחיק לכת
בלי להעליב את הקוראים או המפרסמים". "פיפל" מדגיש את חשיבות הדיוק,
אומר פרלסטין: "וזה מה שמבדיל אותו מרוב החומרים שמשווקים רבים
מהמגזינים האחרים. לכן 'פיפל' מעסיק 275 אנשי מערכת ו'יו-אס' רק
46".



לדברי ג'ניס מין, הקוראים מגיבים ל"יו-אס" דווקא משום שיש להם אמון
במה שכתוב בו (אם כי התפוצה שלו עדיין רק שליש מזאת של "פיפל", אשר
מכר בשנה שעברה 1.5 מיליון עותקים בממוצע לגיליון). אך אפילו סריקה
קצרה ש