ארגוני העובדים בתע"א, מכון ויצמן ואל על עתרו לבג"ץ נגד הפגיעה בקרן מבטחים

ארגוני העובדים בתע"א, מכון ויצמן ואל על עתרו לבג"ץ נגד היועץ המשפטי לממשלה, שר האוצר, הממונה על שוק ההון, ביטוח וחיסכון במשרד האוצר, קרן מבטחים ועו"ד ירון ארבל, המנהל המיוחד של מבטחים, נגד הפגיעה בקרן.



הארגונים, המייצגים עובדים שחברים בקרן הפנסיה מבטחים, עתרו לבג"ץ לקבלת צו שיורה על אי הכללת קרן הפנסיה מבטחים בקרנות הגרעוניות ועל המשך הפקת אג"ח מיועד בגובה 5.57% עבורה - בדומה לקרנות שלא מונה להן מנהל מיוחד.



העותרים טוענים כי הממשלה פעלה באופן בלתי חוקתי ופגעה בזכויות יסוד מוגנות תוך הפרת הסכם הפנסיה עם ההסתדרות משנת 1995, שהבטיח רשת ביטחון לקרנות הפנסיה בתמורה לשורת ויתורים.



העותרים טוענים, באמצעות עו"ד רנאטו יארק, עו"ד פרופ' פרנסיס רדאי, עו"ד דוד ישראלי ועו"ד גילי יופה כי בשל מאפייניה הייחודיים של מבטחים (גרעונה הוא יחסית הנמוך והפתיר ביותר, מספר עמיתים גדול ונפח פעילות גדול ביותר), הכללתה במסגרת חקיקת הפנסיה תיצור מצב בו תממן מבטחים את גרעונן של קרנות אחרות.



העותרים נסמכים בעתירתם על חוות דעתו של פרופ' יהודה כהנא, מומחה לנושא הפנסיה. בחוות דעת זו נטען כי רק במבטחים כמחצית מהגירעון הינו גירעון שטרם נצבר (נובע מזכויות בגין דמי גמולים שעדיין לא שולמו על ידי עמיתים פעילים), בעוד שבקרנות האחרות המוגדרות כגרעוניות, מרבית הגירעון הינו גירעון צבור בשיעור גבוה מאוד, הנובע בעיקרו מהתחייבויות לעמיתים גמלאים. לכן, טוענים העותרים, איזונה האקטוארי של מבטחים פתיר יחסית.



עוד נטען כי הפגיעה בעמיתים פעילים במבטחים קשה ובלתי פרופורציונלית במיוחד, כיוון שהגירעון הממוצע לעמית פעיל בקרן נמוך בהרבה מן הממוצע בכלל הקרנות המוגדרות כגרעוניות.



העותרים טוענים כי לפי שיעורי הגרעונות השונים של הקרנות המוגדרות בחוק כגרעוניות, מבטחים תגיע אחרונה למצב של אפס בקופה, בשנת 2032. בנסיבות אלה, קיימת הסכנה, טוענים העותרים, שללא התערבות בית המשפט ייגמר הסיוע הממשלתי לפני שהוא יהיה חיוני למבטחים.



העותרים מציינים כי קיים חשש כי הכפפת מבטחים לחקיקת הפנסיה, יותר משנועדה לסייע לה, כביכול, נועדה לאפשר שימוש בנכסי מבטחים לשם הקטנת הגרעונות של קרנות אחרות בדרך של סבסוד צולב. עוד נטען כי האמצעי בו בחרה המדינה על מנת לטפל בגירעון האקטוארי של קרנות הפנסיה הוותיקות הוא אמצעי קומוניסטי במהותו, של הלאמה כפויה ושל לקיחת רכוש בכוח ממי שיש לו יותר כדי להעביר למי שיש לו פחות.



העותרים טוענים כי פלישה בלתי הכרחית זו אל האוטונומיה של הרצון הפרטי, המשנה את אופן התקשרות העמיתים עם הקרן, הינה פגיעה בכבוד האדם של העמיתים, לתכלית בלתי ראויה ובמידה העולה עשרות מונים על הנדרש.