ועדת האתיקה: עורך דין רשאי להשתמש במידע חסוי נגד לקוחו

ועדת האתיקה שליד ועד מחוז תל אביב של לשכת עורכי הדין החליטה באחרונה כי עורך דין רשאי לעשות שימוש במידע חסוי נגד לקוחו לצורך התדיינות משפטית או אחרת ביניהם. ההחלטה ניתנה על אף שבישראל אין פסיקה חד משמעית בעניין, והוא הושאר תחת הסעיף "צריך עיון" על ידי בתי המשפט.



עו"ד אילן בומבך, יו"ר ועד מחוז תל אביב והמרכז של הלשכה, מסביר כי בעקבות ההחלטה יהיה עורך דין רשאי לפרט בתביעה לתשלום שכר טרחתו עובדות שהשפיעו על גובה שכרו, כגון סוג השירותים שניתנו ללקוח.



לדעתו של בומבך - שכיהן עד לאחרונה כיו"ר ועדת האתיקה של המחוז - רשאי עורך דין להשתמש במידע חסוי גם כדי להגן על עצמו מפני התקפות של הלקוח מחוץ לכותלי בית המשפט (למשל בכלי התקשורת). לדברי בומבך, במקרים כאלה פירשה ועדת האתיקה את הנסיבות כמלמדות על ויתור מכללא על החיסיון. ואולם בחינה מעמיקה מלמדת שלקוחות בטוחים בקיומו של חיסיון בינם לבין עורך הדין ואינם מודעים לחלקיותו ומגבלותיו.



ועדת האתיקה נדרשה לדון בהרחבה בעניין בעקבות פניות רבות של עורכי דין לוועדה לשם קבלת חוות דעת. לדברי בומבך, הבסיס הנורמטיווי לכלל החיסיון בין עורך הדין ללקוח נמצא בסעיף 48 לפקודת הראיות ובסעיף 90 לחוק לשכת עורכי הדין.



לדברי בומבך, בעוד סעיף 90 לחוק אוסר על עורך הדין לגלות את המידע שהוחלף בינו לבין הלקוח, סעיף 48 לפקודה מכוון לבית המשפט, וקובע שאין לאכוף על עורך הדין מתן עדות שפוגעת בחיסיון. "סעיף 48 מקנה לעורך הדין חיסיון מוחלט, במובחן מרופא או פסיכולוג", אומר בומבך. "עם זאת, החיסיון הוא אישי ולא חפצי, ולכן אם פרטי ההתקשרות החסויה מגיעים לצד שלישי הוא רשאי להציגו כראיה בבית המשפט".



לדברי בומבך, בעל הזכות לחיסיון הוא הלקוח, ולכן רק הוא רשאי לוותר עליו. בומבך מוסיף שרבים נוטים לשכוח כי עובדות או מסמכים בעניינו של הלקוח שהגיעו לידי עורך הדין מצד שלישי ולא מאת הלקוח או מטעמו - אינם חסויים.



בנוסף המידע החסוי עצמו אינו פסול מלשמש ראיה, על אף שמסירתו עלולה לחייב את עורך הדין בדין משמעותי. "על פי המצב הנוהג כיום אין איסור על עורך הדין למסור את המידע החסוי וניתן לקבלו כראיה אפילו לא ויתר הלקוח על זכותו לחיסיון", אומר בומבך. ואולם במעשים אלה מסתכן עורך הדין בעבירה משמעתית של הפרת סעיף 90 לחוק לשכת עורכי הדין.



ועדת האתיקה קבעה לפני שנים כי כאשר עורך דין נחקר במשטרה לצורך השגת מידע על לקוחו, עליו לטעון לחיסיון ולהפנות את המשטרה לערכאות. בומבך אומר עם זאת כי אסור לעורך הדין ליידע את לקוחו שהמשטרה ביקשה ממנו מידע אודותיו, משום שהוא עלול לבצע בזה עבירה של שיבוש הליכי משפט.



עניין אתי נוסף נוגע לפעולות חיפוש ותפיסה שמבצעות רשויות האכיפה במשרדו של עורך הדין כדי להשיג מידע על הלקוח. בומבך מציע ששופט יחליט בבקשת הרשויות בהליך מיוחד - לא פלילי ולא אזרחי. בומבך מציע שהמחוקק יכונן מנגנון סטטוטורי שיחליט לגבי מקרים מסוג זה.



בר פלוגתא לבומבך הוא שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, ד"ר גבריאל קלינג. בספרו "אתיקה בעריכת דין" מטיל קלינג ספק אם זהו הדין הרצוי. לדעתו של קלינג, ייתכנו מצבים בהם מתבקש עורך הדין לחוות דעה על אירועים עתידיים - למשל בתכנון מס - העלולים ליהפך לפשע מאוחר יותר.



קלינג מביא כדוגמה מקרה שבו הלקוח ועורך דינו אינם מסכימים על הנתיב המיסויי, והלקוח בוחר - בניגוד לעצת עורך דינו - לפעול כראות עיניו. קלינג מטיל ספק אם סביר לראות את עורך הדין במקרה כזה כמי שלא מנע עבירת מס (אם יעלו פעולות הלקוח כדי עבירה).



הלקוח עשוי לוותר על החיסיון במפורש או במשתמע. ויתור משתמע עשוי להתקיים, לדברי בומבך, כאשר הלקוח נפגש עם עורך הדין בנוכחות אדם שלישי שאינו איש סודו או בנוכחות הצד שכנגד. בנוסף, כאשר כמה לקוחות פונים יחד לעורך הדין, המידע והמסמכים שהחליפו ביניהם ועם עורך הדין בקשר לעניין המשותף לא יהיו חסויים בפני יתר הלקוחות המשותפים.