הבנקים יקצו הון כנגד הונאות, טעויות והפסקות חשמל

בחמש השנים האחרונות סוכמו בבאזל שבשווייץ - מקום מושבה של ועדת באזל המתקנת תקנות רגולטוריות בנקאיות בינלאומיות - תקנות באזל 2, שישפיעו על דמותה של מערכת הבנקאות המערבית בשנים הקרובות. תקנות אלה נועדו להדק ולאחד את הסטנדרטים של ניהול סיכוני האשראי בעולם אשר נקבעו לפני כ-15 שנה תחת השם באזל 1 ומיושמים כיום במרבית הבנקים בעולם המערבי. בהשוואה לתקנות באזל 1, המעניקות לדעת הרגולטורים חופש רב מדי לבנקים, דורשות תקנות באזל 2 מהבנקים להיות שמרניים יותר, שקופים יותר וחכמים יותר.



ועדת באזל לפיקוח על הבנקים הוקמה באמצע שנות ה-70 על רקע קריסתם של בנקים אמריקאיים בתחילת אותו עשור, כוועדה בינלאומית שתנסח סטנדרטים בינלאומיים אשר יחייבו, גם אם באופן בלתי פורמלי, את כל מדינות המערב. הצורך בניסוח סטנדרטים אלה נבע מהחשש כי מדינה שתתקן תקנות מחמירות מאוד תעניק בכך יתרון למדינות אחרות. למשל, אם בצרפת תקנות הבנקאות יהיו מחמירות והבנקים יתקשו לתת אשראי, יעדיפו אזרחים וחברות לעשות עסקים עם בנקים בריטיים, גרמניים או אמריקאיים.







המלצות באזל 2 מושתתות על שלושה נדבכים מרכזיים: דרישות ההון המינימליות מהבנקים, הליך הבקרה והפיקוח על הלימות ההון של הבנקים, ומשמעת השוק. דרישות ההון המינימליות ינבעו מסיכוני האשראי של הבנק, ואליהן ייתוספו סיכוני שוק וסיכונים תפעוליים אחרים. בכך למעשה מרחיבה הוועדה את הגדרת הסיכון, שמולו יידרשו מעתה הבנקים להעמיד הון עצמי גדול יותר.



מכיוון שסיכוני השוק לא השתנו, ימשיכו הבנקים לחשב את חשיפתם לסיכונים אלה לפי מודלים קיימים, ואולם הסיכונים התפעוליים שנוספו הם חדשים. סיכונים חדשים אלה, שמולם יידרשו הבנקים לרתק הון עצמי, מוגדרים בידי הוועדה כאפשרות של הפסד הנובעת מבעיות פנימיות בתוך הבנק, ובהן כשלים הנגרמים מטעויות אנוש, מערכות מחשוב או אירועים חיצוניים, אפילו הפסקת חשמל גדולה, וכן הונאות, גניבות וריגול תעשייתי.







השינוי המהותי של באזל 2 הוא בחישוב סיכוני האשראי - הנדבך המרכזי בחישוב הלימות ההון. בסיכון האשראי אמור הבנק להעריך מהי יכולת החזר החוב של הלווים שלו ובהתאם לכך לתכנן את יחס הלימות ההון שלו. אם עד כה היו הבנקים אדונים לעצמם בקביעת חישוב הסיכונים, תוך שמירה על קווים מנחים, כיום ממליצה הוועדה לחייב אותם לבחור באחת משלוש שיטות חישוב מוגדרות.



על פי השיטה הנהוגה כיום, צריכים הבנקים להכיר לעומק את הרכב תיק הנכסים שלהם, ובעזרת הכללים של באזל 1 והנוסחאות שתוקנו בה עליהם לחשב את רכיבי הסיכון המשוקללים בתיק הנכסים שלהם ולהקצות לפיהם את ההון הדרוש. באזל 2 טורפת את הקלפים של שיטה זו וממליצה תחתיה על שתי שיטות עיקריות - הגישה הסטנדרטית וגישת המודלים הפנימיים, המתפצלת לשתי שיטות: היסודית והמתקדמת.



לפי הגישה הסטנדרטית, שהיא גרסה מתקדמת יותר של השיטה הנהוגה כיום, ייקבעו סיכוני האשראי על ידי דירוג. הבנקים יידרשו לבצע דירוג אשראי לקוחות באמצעות חברות מדרגות (כמו החברות מעלות ומידרוג הפועלות בישראל), כאשר לכל קבוצת דירוג יוצמד מקדם סיכון. כך למשל, מקדם הסיכון של חברות המדורגות AAA יהיה 20%, חברות המדורגות BBB יזכו למקדם סיכון של 100%, חברות המדורגות BB יזכו לדירוג של 150% וכן הלאה - ככל שהדירוג נמוך יותר, כך יהיה מקדם הסיכון גבוה יותר והבנק יידרש לרתק יותר הון עצמי.



בגישה השנייה, גישת המודלים הפנימיים, ייקבעו משקולות הסיכון לפי נוסחה שנקבעה על ידי הוועדה לאחר עריכת מדגם בבנקים שבהם כבר מיושמים מודלים מתקדמים להקצאות הון. השיטה מקשרת בין פרמטרים שונים של אשראי ומתבססת על דירוג פנימי של הלקוחות. גישה זו כלומר גישות אלו מעניקות לבנקים חופש רב יותר מהשיטה הסטנדרטית, אך הן מחייבות הרבה יותר ויידרשו מהבנקים הוכחות לנכונותן.



כך, הבנקים יידרשו להוכיח כי מערכות הדירוג הפנימיות שלהם מהוות מרכיב חשוב בקבלת החלטות פנימיות בבנק, ובין היתר יידרשו להראות כי תמחור האשראי, ההפרשות לחובות מסופקים וכן הליכי הבקרה והפיקוח מושתתים על הדירוג של הלקוחות. הבנקים יצטרכו להתייחס לדירוג זה כאל כלי מרכזי בדרכי הפעולה שלהם, ואין מדובר בכלל אצבע שרירותי.



לפי שיטה זו ממיין הבנק את לקוחותיו לפי סוגים: עסקיים, קמעוניים ואחרים. לאחר מכן נקבעים 4 פרמטרים של סיכון: Probability of Default) PD), המודד את ההסתברות לכשל של ההלוואה בפרק זמן מוגדר; Loss Given Default) LGD), שיעור החוב שלא ייגבה מהלקוח במקרה של כשל ההלוואה; Exposure at Default) EAD), החשיפה הכספית של הלווה בנקודת הכשל, ו-Maturity) M), הזמן שנותר עד לסיום החשיפה.



פרמטרים אלה יחושבו לפי קבוצות שונות של לווים, אשראים עסקיים, אשראים לצרכנים פרטיים, אשראי לממשלות או חברות ממשלתיות, הלוואות לדיור וכדומה, וייגזרו מתוך אוסף של נתונים היסטוריים של הבנק ולא באופן שרירותי.



כאמור, השיטה מתפצלת לשתיים: יסודית ומתקדמת. לפי הגישה היסודית, כל בנק קובע רק את ה-PD של ההלוואה, כלומר, הוא מגדיר מהו הסיכוי לחדלות פירעון של הלווה בפרק הזמן המוגדר. שאר הפרמטרים נקבעים על ידי הרגולטור - הפיקוח על הבנקים. בגישה המתקדמת, הבנק קובע את כל הפרמטרים בעצמו. עם זאת, בשתי השיטות מנגנון חישוב הסיכון זהה.



אף כי הבנקים יוכלו לבחור את שיטת העבודה, הוועדה ממליצה על סייגים. בנקים המעוניינים לעבוד לפי המודלים הפנימיים שלהם צריכים להוכיח כי יש להם די מידע, כי המידע מדויק וכי יש ביכולתם להבדיל בין סוגי הלקוחות. הבנק צריך להוכיח לרגולטור שיש לו יכולת לנהל בעצמו את מנגנון הסיכונים שלו, ואחת לשנה תיערך בדיקה מול הפיקוח כדי להוכיח שהמודלים עובדים, ואם יתברר כי אינם עובדים, יהיה צורך לתקנם.



באופן כללי ממליצה באזל 2 להדק את הפיקוח על הבנקים. הבנקים יהיו חייבים בדיווח ובבקרת הסיכונים וההון שהם מחזיקים מולם. יתרה מכך, המפקח על הבנקים צריך לצפות מהבנק לפעול ברמת הלימות הון גבוהה מזו המצוינת כדרישת המינימו