שופטת ביה"ד לעבודה בתל אביב, ורדה וירט ליבנה, הורתה לשלושה בכירים לשעבר במפעל הפיס - היו"ר גדעון גדות, המנכ"ל אליצור גורן והסמנכ"לית רחל גואטה - להשיב למפעל הפיס כספים שקיבלו בעת פרישתם בין השנים 1994-1996.
על פי פסק הדין יאלץ גדות להשיב פיצויי פיטורין שקיבל, בסך כ-870 אלף שקל, וכן מאות אלפי שקלים שקיבל ביתר כפנסיה, בשנתיים שמאז פרישתו ועד להגשת התביעה ע"י מפעל הפיס. זאת, בשל ניפוח המשכורת הקובעת לצורך תשלום הפנסיה שקיבל בלמעלה מ-28 אלף שקל לחודש. משכורתו הקובעת של גדות לצורך חישוב הפנסיה עמדה על כ-57 אלף שקל.
גורן יאלץ להשיב את פיצויי הפיטורין שקיבל, בגובה של כ-970 אלף שקל, וכן כספים שקיבל ביתר בתקופת הפנסיה ועד הגשת התביעה בסכום של כ-18 אלף שקל לחודש. משכורתו הקובעת של גורן לצורך חישוב הפנסיה עמדה על כ-50 אלף שקל.
גואטה נדרשה לבחור בין השבת כספי הפנסיה שקיבלה עד כה, ובמקביל להשאיר בידה את כספי פיצויי הפיטורין שקיבלה בסכום של כ-546 אלף שקל, או, לחלופין, השבת פיצויי הפיטורים, וקבלת פנסיה ממפעל הפיס החל מגיל 60. משכורתה הקובעת של גואטה לצורך חישוב הפנסיה עמדה על כ-41 אלף שקל, והופחתה על ידי בית הדין לכ-25 אלף שקל לחודש.
ראשית הפרשה בפרסומים בעיתונות במהלך אמצע שנות ה-90, על ידי יוסי בר מוחא ב"הארץ", לגבי תנאי הפרישה והמשכורות של ראשי מפעל הפיס. בעקבות הפרסומים הקים מפעל הפיס את ועדת זכרוני, שבדקה את תנאי השכר במפעל הפיס, וכן נבדק העניין ע"י הוועדה הציבורית המייעצת בראשות נשיא ביהמ"ש העליון בדימוס, מאיר שמגר.
האחרון המליץ לדירקטוריון מפעל הפיס להביא את תנאי הפרישה למבחן משפטי בפני ביה"ד לעבודה, וזה הגיש כנגד שלושת הבכירים תביעה להשבת כספים שקיבלו לכאורה ביתר בעת פרישתם. התביעה הוגשה באמצעות עוה"ד אלי זוהר ואורנה לין.
בתביעה נטען כי המועצה המייעצת של החברה קבעה, כי ההסדרים הכספיים בעניינם של השלושה חורגים באופן קיצוני ובלתי סביר מהמקובל, והדגם הראוי להשוואה הוא מה שאושר בחברות ממשלתיות ונוהג בהן.
עוד נטען כי השלושה, למעשה, ליקטו תנאים והטבות ליצירת חבילה של תנאי פרישה ושכר מפליגים, תוך שהם מקפידים שכל הטבה תאושר על ידי כל הגורמים המוסמכים, כולל קבלת חותמת כשרות מטעם היועצים המשפטיים של מפעל הפיס.
היועמ"ש הצטרף לתביעה וטען אף הוא כי תנאי הפרישה של הנתבעים מנוגדים לתקנת הציבור.
גדות שכר את שירותי משרד ויסגלס אלמגור, גורן את שירותיו של עו"ד גיל אוריון וגואטה את שירותיו של עו"ד אביגדור קלגסבלד. השלושה טענו כי תנאי הפרישה שלהם נקבעו כדין ואושרו בכל מוסדות מפעל הפיס, ואין עילה משפטית לבטל את התנאים שקיבלו לאחר פרישתם.
השופטת ליבנה קיבלה את עמדת מפעל הפיס בעניין, וקבעה כי מפעל הפיס הוא גוף דו מהותי וכי למרות שהוא מאוגד כחברה פרטית הרי מטרותיו ומהותו הופכים אותו לגוף ציבורי. עוד פסקה השופטת כי תנאי השכר והפרישה של השלושה, מבלי להמעיט בערך תרומתם, לא נתקבלו רק מתוך ההכרה בתרומתם זו אלא היו פרי מערכת היחסים שלהם עם הדירקטורים שעמדו בראש מפעל הפיס.
השופטת קבעה כי מאחר שיו"ר מפעל הפיס נבחר לתפקידו על ידי ראש הממשלה, ולדירקטורים הבאים מתחום השלטון המקומי והמרכזי אין יכולת להשפיע על בחירתו או החלפתו, ומאחר שיו"ר הדירקטוריון הוא זה שממונה על חלוקת הכספים של המפעל, הרי קיימת "הטייה מובנית של הדירקטורים לשתף פעולה עם היו"ר".
הטייה זו, קובעת השופטת, מוקצנת, מאחר שהדירקטורים אינם חייבים דין וחשבון לבעלי מניות פרטיים, שכן למפעל הפיס אין כאלה.
לפיכך, קובעת השופטת כי תמהיל הנסיבות והעובדות שהובאו בפניה מחייב את התערבותו של בית הדין, בשם תקנת הציבור ומטעמים של סבירות, וקביעה כי הסכמי הפרישה של השלושה נוגדים את תקנת הציבור, הגם שפורמלית ההחלטות בעניין התקבלו כדין. השופטת חייבה גם את כל אחד מהנתבעים לשלם למפעל הפיס הוצאות משפט של 35 אלף שקל.
בית הדין לעבודה הורה לבכירי מפעל הפיס לשעבר להחזיר מאות אלפי שקלים שקיבלו כתנאי פרישה בניגוד לתקנת הציבור
אמיר הלמר
27.10.2003 / 14:06