עולם האופנה כמרקחה: מנכ"ל גוצ'י, דומניקו דה סולה והמעצב הראשי של החברה, טום פורד, יעזבו את החברה עם תפוגת חוזיהם באפריל 2004. השניים סייעו להפוך את פניה של גוצ'י מחברה על סף פשיטת רגל לאחד מבתי האופנה המובילים בעולם, אופנתית וכלכלית.
הבשורות התקבלו בזעזוע גם בשוק ההון: מניית PPR נפלה כדי 5% בבורסת פאריס; מניית גוצ'י איבדה 1.8%. דה סולה ופורד נימקו את התפטרותם בכך שלא הגיעו להסכמה על תנאי החוזה החדשים שלהם עם החברה האם של גוצ'י, PPR - Pinault-Printemps-Redoute. חברה זו מחזיקה ב-70% ממניות גוצ'י, והתחייבה לרכוש את יתרת המניות עד אפריל 2004.
דה סולה ופורד אמרו בעבר כי יישארו בחברה רק אם יקבלו חירות מלאה בניהול גוצ'י, אולם למרות חשיבותם לחברה, והקשר ההדוק בין דה סולה ל-PPR בעבר, לא הגיעו הצדדים להסכמה.
תחילתו של הקשר בין גוצ'י ודה סולה, לבין PPR היתה בשנת 1999. גוצ'י הפכה למטרת השתלטות עוינת על ידי LVMH, חברת מוצרי היוקרה המתחרה ב-PPR. בתחילת 1999 הגדילה LVMH את החזקותיה בגוצ'י ל-34.4% לקראת ניסיון השתלטות עוינת. בניסיון לחסום את LVMH, הוביל מנכ"ל גוצ'י, דומניקו דה סולה, מהלך "גלולת רעל" - מונח המתאר הדיפת ניסיון ההשתלטות על ידי הפיכת הנכס לפחות אטרקטיווי. המהלך כלל ניסיון ליצור תוכנית חלוקת מניות לעובדים, שנועדה לדלל את החזקותיו של ארנו בגוצ'י.
לאחר שניסיון הדיפת ההשתלטות הראשון נכשל בשל פסילתו על ידי בית המשפט באמסטרדם, שם רשומה החברה, חיפשה גוצ'י שותף למהלך "אביר לבן", ומצאה מושיע בדמותו של פרנסואה פינו, מנכ"ל PPR, שרכש 42% ממניות גוצ'י תמורת 2.9 מיליארד דולר ובכך חסם אפשרות השתלטות עליה. מהלך מגננה זה זכה לתואר "העסקה החדשנית ביותר לשנת 1999" מידי השבועון "ביזנס וויק".
מגלגל 3 מיליארד דולר בשנה
פינו מיהר להכריז כי ישלב את גוצ'י עם מותגים צרפתיים אחרים, בהם איב סן לורן. בכך לא רק שחטף את השליטה בגוצ'י מתחת אפו של ברנאר ארנו, מנהיג LVMH, אלא יצר מתחרה פוטנציאלית ל-LVMH, בעלת המותגים לקרואה, פנדי וקנזו. בתגובה הגיש ארנו הצעת רכש בשווי 5 מיליארד דולר ליתרת מניות גוצ'י, ובמקביל תבע את ארנו על הפרת זכויותיהם של בעלי מניות מיעוט בגוצ'י.
ב-2001 הגיע המאבק הדרמטי לסיומו: LMVH נכנעה ו-PPR זכתה בגוצ'י, במחיר של 101 דולר למניה. בנוסף העניקה PPR אופציית מכר של 85.52 דולר למניה ליתרת מניות החברה, לאחר שגוצ'י שילמה דיווידנד בהיקף 1.58 מיליארד דולר למשקיעיה.
פינו קיבל לידיו בית אופנה עם מעצב נודע לתהילה, שהצליח תוך 10 שנים, ביחד עם המנכ"ל שלו, להפוך מותג מזדקן עם הכנסות של 200 מיליון דולר לעסק מותרות המגלגל 3 מיליארד דולר בשנה. השניים הובילו את החברה לרכישה של מותגים הכוללים את איב סן לורן, המעצבים הבריטיים אלכסנדר מקווין וסטלה מקרתני ושלל הצלחות אופנתיות אחרות.
שכרו של פורד הסתכם ב-6 מיליון דולר בשנה שעברה, ובנוסף גרף 38 מיליון דולר ממימוש אופציות במאי השנה. רווח זה הצטרף למימושים בשווי 144 מיליון דולר שביצע בשלוש השנים האחרונות.
נפילה של 97% ברווח הרבעון הראשון
שנת 2003 היתה פחות טובה עבור גוצ'י עצמה: נפילה של 97% נרשמה ברווח הנקי ברבעון הראשון, ואחריה נפילה של 47% ברווח ברבעון השני. למרות זאת הבטיח דה סולה כי מכירות גוצ'י התאוששו מאוגוסט ואילך. דבריו הובילו אנליסטים לומר כי מחיר המניה של גוצ'י נמוך משוויה האמיתי של החברה, בתנאי שההנהלה הנוכחית תישאר. שווי השוק הנוכחי של גוצ'י הוא 7.6 מיליארד יורו (8.5 מיליארד דולר).
לא רק האנליסטים, גם עולם האופנה השליך את יהבו על דה סולה וטום פורד. אנה וינטור, העורכת האגדית של "ווג", אמרה ל"ניו יורק טיימס" כי עזיבתו של טום פורד תהווה "קטסטרופה". גוצ'י, במתכונתה הנוכחית, תורמת לא רק לזוהר של עולם המעצבים, כי אם גם דולרים רבים של פרסום למגזינים כדוגמת "ווג".
היום נסחרת מניית גוצ'י (סימול GUC) במחיר של 86 דולר למניה, כך שהמשקיעים לא ישושו לממש את האופציה, וגוצ'י עשויה להישאר חברה בורסאית ועצמאית. העצמאות הזו היא עצם המחלוקת בין פינו לבין דה סולה ופורד, המבקשים להמשיך לנהל את החברה בדרכם. האביר הלבן שלהם, פינו, החל את דרכו כבעל מנסרה, ולמרות שאמר כי הוא מעוניין שדה סולה ופורד יישארו, לדבריו אין גוצ'י "משקשקת במכנסיים" מחשש שזה יקרה.