המחוזי ביטל חובות של משה בדש לספק בגין 'ערבות אישית שניתנה בטלפון'

שופטי ביהמ"ש המחוזי בתל אביב אסתר קובו, יהושע גרוס ומיכל רובינשטיין קיבלו אתמול את ערעורו של משה בדש, מי שהיה בעבר הבעלים של תשלובת המזון 'פיקנטי', על חיובו לשלם לספקיות מזון של הרשת שקרסה סכום של כ-200 אלף שקל (במונחי שנת 1997) מכוח ערבות אישית שנתן לכאורה למנהלי אותן חברות בשיחת טלפון.



המדובר בתביעה שהגישו חמש ספקיות מזון נגד חברת ניצולת הקרטל ונגד בעל השליטה בה, משה בדש, בטענה כי חובותיה כלפיהן בגין אספקת מוצרים לרשת פיקנטי לא שולמו וכי בדש חייב בחובות החברה.



התובעות טענו כי יש לחייב את בדש בחובות בחברה משתי סיבות: האחת כי עשה שימוש לרעה בחברות שונות עד כדי ניהול עסקיהן בתרמית ולפיכך יש להרים את מסך ההתאגדות בינו לבין החברה ולחייבו בחובותיה. טענה זו נדחתה על ידי אבניאלי.



השנייה היתה כי בדש הבטיח בשיחת טלפון עם מנהל התובעות כי יערוב באופן אישי לחובות החברות שבבעלותו כלפיהן. השופטת קיבלה טענה זו תוך שהיא מאמינה למנהל התובעות כי שיחה שכזו אכן התקיימה למרות טענותיו של בדש כי שיחה שכזו לא התקיימה.



על קביעה זו עירער בדש באמצעות עו"ד אלון גלרט ממשרד ד"ר מ. גלרט, גלרט ופרישטיק. בדש טען כי לא ייתכן שביהמ"ש יקבע כי ניתנה ערבות אישית על סמך שיחת טלפון בודדת בין שני אנשים אשר אינם מכירים זה אתזה ומבלי שתהיה כל ראיה לכך, מלבד אמירתו של מנהל התובעות כי השיחה התקיימה.



השופטים מקבלים את עמדתו של בדש ובאופן חריג מתערבים בממצאים העובדתיים של אבניאלי וקובעים כי היא שגתה כאשר הסתמכה אך על עדותו של מנכ"ל התובעות בדבר קיומה של שיחת טלפון בה ניתנה לכאורה ערבותו האישית של בדש.



לעניין זה קובעים השופטים כי הנטל להוכחת קיומו של הבכם הערבות הטלפוני היה על התובעות ואלו "נחלו כישלון חרוץ בעמידה באותו נטל".



השופטים אומרים בהחלטתם כי מאחר שחוזה ערבות אינו חוזה רגיל, מאחר שיש בו פוטנציאל ליצור חיובים משפטיים וכלכליים חמורים כלפי הערב, הרי ש'יש לנהוג בכובד ראש בעת בחינת התנאים להתקיימותו של אותו חוזה".



השופטים מוסיפים כי "קביעה שכזו, לפיה נוצר הסכם ערבות מכוחם של חילופי דברים טלפוניים, להם אין כל אינדיקציה שבכתב ושאחריהם לא התנהל כל דין ודברים ולא הוחלפו מסמכים והבהרות בכתב מתעלמת מנטל ההוכחה המשמעותי אשר היה מוטל על כתפי המשיבות".



השופטים מציינים כי למרות שלשם יצירת הסכם הערבות לא נדרש מסמך בכתב הרי יש מקום לדרוש קיומו של מסמך בכתב כאמצעי להוכחתה של העברות או ראיה פוזיטיבית אחרת מעבר לדברים בעל פה שהועברו. השופטים כאמור מבטלים את פסק הדין של אבניאלי ומחייבים את התובעות בהוצאות בסך 30 אלף שקל.