את יום השידורים הראשון של ערוץ 2 , ב-4 בנובמבר 1992, פתחה סי היימן, שהנחתה בשעות הצהריים תוכנית לזאטוטים באולפן שעוצב כחדר ילדים. אחר כך רות סירקיס נתנה לצופים מתכון לעוגה בתוכנית בישול קצרצרה, שלמה בראבא הציג את לוח המשדרים בפינה מיוחדת ודני רופ וליאת רון הגישו מגזין ספורט. ב20:00- חנכו יעקב אילון ומיקי חיימוביץ' את המהדורה הראשונה של חברת החדשות. בהמשך רפי רשף הנחה תוכנית אירוח, ושודר הסרט התיעודי "עגיל בזין". את יום השידורים חתם הפרק הראשון של תוכנית הסאטירה שהיתה לקאלט - "החמישייה הקאמרית".
בסוף השבוע הציע הערוץ עוד מגוון תוכניות מקור: ירון לונדון הגיש
תוכנית ילדים, מירב מיכאלי, עם נועה ירון ואורלי ברבי, ייסדו את
צילומי "עשינו עסק" עם אברי גלעד,96 '. צוותי
ההפקה הם המפסידים העיקריים מהקיצוץ בתקציב
רצועת השידור של יום שישי אחרי
הצהריים, ערד ניר והד"ר רות
וסטהיימר חברו יחד לתוכנית על
סקס, ודורי בן זאב הגיש מעין
תוכנית רדיו מצולמת.
מרבית התוכניות האלה נעלמו
כעבור חודשים אחדים בלי להטביע
חותם משמעותי, אך הערוץ שידר
מאז גם תוכניות בעלות השפעה לא
מבוטלת: "בשידור חי - דן שילון
מארח", "רמת אביב ג'",
"עובדה", "הקומדי סטור", "פרפר
לילה", "לילה גוב", "זינזאנה",
"שמש", "טירונות" ו"הראשון
בבידור" עם דודו טופז.
לצד תרומתו לעיצוב התרבות והבידור בארץ, ערוץ 2 הוא האחראי הישיר
להמרצה ולהרחבה של תעשיית הקולנוע והטלוויזיה הישראלית. בעשר שנות
קיומו של הערוץ התפתח דור חדש של יוצרים - רבים מהם היו מובטלים
מאונס בשנות ה80- וה90-, כאשר תעשיית הקולנוע קירטעה וערוץ 1 שלט
באופן בלעדי על הפקות הטלוויזיה המועטות. הקמת ערוץ 2, שסיפק פתאום
עבודה לאלפי אנשי מקצוע, משכה צעירים רבים לתחום והביאה להתמקצעותם,
בין השאר בעזרת חוגים לקולנוע ולטלוויזיה שהקימו מוסדות אקדמיים
ואחרים.
לא היה כאן כלום
שתי חברות ההפקה המרכזיות בישראל - מטר פלוס, בבעלות עמי אמיר ואריק
ברנשטיין, ומימד, בבעלות איתן אבוט וליאון צימן - קמו וגדלו עם ערוץ
2 ומעסיקות כיום מאות יוצרים בהפקות שונות. "כשהערוץ קם הייתי מפיק
בתחום הקולנוע, והתעשייה היתה שממה אחת גדולה", אומר עמי אמיר. "בכל
פעם שהיינו שומעים על סרט קולנוע שעומדים להפיק, היינו עושים הכל -
תמורת כלום - כדי לעבוד בו. אלה היו שנים ארוכות וקשות. הסיבה היחידה
שהמשכנו לנסות היתה רצון אדיר ליצור.
"בקיץ 1993, כמה חודשים לפני עליית ערוץ 2 לאוויר, התחלנו לעבוד (עם
המפיק איתן צור - ג"פ) על הזמנה של ארבע פרקים לסדרה, שעדיין לא היה
לה שם, ולימים נהפכה ל'החמישייה הקאמרית'. בעיני, תאריך העלייה
לאוויר מסמל פריצת דרך. בעשר השנים האחרונות היתה תנופה חסרת תקדים
בתעשייה המקומית, שלמעשה כמעט לא היתה קיימת קודם".
חברת מטר חתומה על סדרות ותוכניות רבות, וכמה מהן היו לאבני דרך
תרבותיות - "החמישייה הקאמרית", "הבורגנים", "בנות בראון", "פאזל",
"שי ודרור" ואחרות. לדברי אמיר, הניסיון שהעניקו אלפי שעות הפקות
המקור בערוץ 2 למפיקים, במאים, צלמים, תסריטאים, תאורנים ועובדים
אחרים בתחום, הוא עצום.26" פרקים של 'החמישייה הקאמרית' הם תוצר של
מאות שעות עבודה, ושווים לניסיון שלפני הקמת הערוץ היינו צוברים במשך
שנתיים", מסביר אמיר. "ככל שהתרחבה העבודה גדלו גם העובדים והצוותים,
וזה הרחיב לאין ערוך את מאגר הכוחות הטכניים".
גם חברת ההפקות מימד החלה לשגשג עם הקמת ערוץ 2: החברה, שהעסיקה רק
שלושה עובדים באולפן ששטחו 20 מ"ר והפיקה תוכניות זולות כמו "דודו
מספר לגולו" ומגזין לגיל הזהב, עברה לאולפן ששטחו 200 מ"ר בשכונת תל
ברוך, והפיקה תוכניות כמו "העולם הערב" ואת משדרי הבחירות של 1996
ו1999-.
"היום אנחנו מחזיקים בארבעה אולפנים נפרדים - בשטח כולל של כ1,200-
מ"ר - ומעסיקים יותר מ120- עובדים קבועים ועוד מאות פרילנסרים בהפקות
שונות", מספר איתן אבוט, מבעלי החברה. "אם פעם היינו עושים הכל -
ואני מדגיש הכל - כמעט חינם כדי לקבל זמן מסך, היום זה כבר לא קיים.
אנשים בתחומים שונים עובדים קשה וחלקם מתפרנסים מאוד יפה. לדעתי, יש
לא מעט יוצרים - כותבים, שחקנים, ומפיקים - שחיים היום טוב יותר
מבעבר".
לא נאות
בישראל, בניגוד לעולם, העלייה במספר הפקות הטלוויזיה לא הביאה רווחים
כלכליים משמעותיים לעובדים בתחום, אפילו למועסקים בדרגים הגבוהים
ביותר - במאים, צלמים ועורכים. "אף אחד לא נהפך למיליונר", טוען
אבוט. לדברי אמיר, "המפיקים הם חוליה בשרשרת, שבמקרה הטוב מצליחה
לשרוד. מי שבאמת עושים את הכסף הגדול הם הכוכבים והאמרגנים שלהם,
שבשלב מסוים גם החלו להפיק את התוכניות בהשתתפותם, וכמובן גופי
השידור. חברות ההפקה עומדות בין זכייני ערוץ 2 שמשלמים מעט ורוצים
הרבה לבין איגודי העובדים".
אחת הסיבות לשכר הנמוך הנהוג בתעשייה היא שבמשך זמן רב לא נקבעו
קריטריונים ברורים להשקעה בתוכניות. אמנם כבר עם הקמת הערוץ קבעה
הרשות השנייה לרדיו וטלוויזיה, כי הפקות המקור - ובעיקר סדרות הדרמה
וסרטי התעודה ("ז'אנר עילי") - ייהנו מ"נאותות הפקה", אך לא פירשה את
המונח וכיצד ליישמו.
את הערפל פיזרה הרשות רק לפני כשנתיים, כאשר הגדירה כללים חדשים
להפקות מקור. בין השאר קבעה - בעזרת מומחים כמו גדעון גנני, יו"ר קרן
מקור, המשקיעה ביצירות טלוויזיוניות, והמפיקה נעמי בן נתן-שחורי -
תעריפים מדויקים שלפיהם יש לממן יצירות טלוויזיוניות בז'אנר עילי.
בשעה של סדרת דרמה, למשל, יש להשקיע לפחות 100 אלף דולר, בדרמה בודדת
כ150- אלף דולר לשעה, ובסרט תיעודי בן 50 דקות כ90- אלף דולר. לדברי
אילת מצגר, סמנכ"ל טלוויזיה ברשות השנייה, "ההנחה היתה שהצמדת תג
מחיר לכל הפקה תעלה את רמתה ותביא לכך שכל העוסקים במלאכה יקבלו את
שכרם כראוי".
ההחלטה היתה אמורה לצאת לפועל ב1- בנובמבר, אך בעקבות התמוטטות ערוץ
10 ושינוי תנאי הזיכיון שלו, החל
היום שבו קמה תעשיית הטלוויזיה הישראלית
גואל פינטו
24.10.2003 / 8:41