עלילת רובינשטיין

הימים ימי פרשה פלילית מסעירה, בסוף האלף הקודם, ואליקים רובינשטיין פוחד. לא חושש, לא
מודאג, פוחד. אחד המעורבים
בפרשה, קרובו של החשוד המרכזי,
הוא יריב מר שלו, הנוטר לו על
טיפולו בפרשה קודמת,
ורובינשטיין מוכן לגלות את
דעתו עליו רק במעמקי שיחת
רקע.



זמן מה לאחר השיחה ביקש
עיתונאי מהיועץ המשפטי לממשלה,
דרך עוזרו, כי יתיר לו להשתמש
בגרסה מרוככת של פרט כלשהו. העוזר הלך וחזר, בפיו תשובה מקפיאת דם:
"היועץ מבקש שתזכור שהאיש מתנהג כחיה פצועה, ושיש לו, ליועץ, ארבע
בנות".



בפרשה ההיא אמנם היה משרת ציבור שעל ראשו ריחף איום גופני, אבל שמו
אינו רובינשטיין, אלא מזרחי. רובינשטיין הפחיד את עצמו. הוא לא השרה
סביבו מנהיגות של מי שבטוח להלך לצדו בסמטה חשוכה.



שני פרסומים - אחד ספר בכריכה עבה והשני דו"ח (שמיגנט אליו דו"ח-נגד)
- קלעו את רובינשטיין למצוקתו הנוכחית. הספר, "נתיבי ממשל ומשפט",
שנדפס בהוצאה לאור של משרד הביטחון, גרר את רובינשטיין למעמד המביך
של חשוד-בכוח, בעקבות תלונה על עבירה לכאורה של הפרת אמונים וניגוד
עניינים. דובר משרד המשפטים אמר בתגובה על פרסום התלונה, כי היא
"מופרכת" והפומבי שניתן לה נועד "להכפיש" את רובינשטיין "על רקע
החלטתו בפרשת מזרחי". קצין בכיר שעיין בחומר אמר, כהתרשמות ראשונית,
שיש בו "לפחות טעם לפגם"; זו אינה תלונת סרק קנטרנית. היא הוגשה בידי
המחברת העיקשת, חני זיו, שמתקפת הנגד שלה בחזית יצחק מרדכי תרמה
למפלתו של שר הביטחון לשעבר.



שלשום הועברה התלונה לראש מחלקת החקירות במטה הארצי, תנ"צ מרגלית
קרויטרו, שצפויה להטיל אותה על ניצב משנה שאינו כפוף למזרחי, קצין
חקירות באחד המחוזות.



אם הבדיקה תתעצם לחקירה, שתתנהל בקצב הנהוג במשטרה ואצל היועץ, גם היא
תכביד על מועמדות רובינשטיין לבית המשפט העליון. מחוגם הסגור של
שופטי העליון, המשפיעים על קביעת המצטרפים אליהם, גוברות הרטינות על
פעילות רובינשטיין נגד מזרחי. על אחד מהם מספרים, כי אמר שמזרחי,
משפטן בהשכלתו, נראה לו מועמד ראוי מרובינשטיין לבית המשפט העליון.
יש אפילו תקדים של ראש אגף החקירות שהגיע לעליון - יעקב קדמי.



בכתב העת ההיתולי "MAD" היה מדור קבוע של הקריקטוריסט דון מרטין,
"מרגל נגד מרגל", הלבן נגד השחור, ששיקף את דימויי המלחמה הקרה,
הסי-איי-אי נגד הק-ג-ב. מרטין לא הבין, שהמלחמה האמיתית היא בין
הלבנים לבין עצמם ושהאויב הגדול של הסי-איי-אי הוא האף-בי-איי. מזרחי
חוקר את רובינשטיין, שחוקר את מזרחי, שזוכה להגנת שלמה אהרונישקי,
שהתנגד לפני שלוש שנים למינויו. זה הביטוי המקומי לטירוף המערכות
שאחז במנגנון אכיפת החוק. אין למפכ"ל ולקציניו תמריץ לגמול
לפוליטיקאים וליועץ, שהפקירו אותם, טובה תחת רעה.



רובינשטיין אינו אשם במצבו. הוא קורבן של הסכמתו האומללה לליהוק
לתפקיד זר לו, בתחום שאינו הולם אותו, כאילו היה צ'רלי צ'פלין משחק
במערבון. יצחק שמיר, שחיבב את רובינשטיין, לשעבר יועצו המשפטי במשרד
החוץ, והחזיר אותו מהצירות בוואשינגטון כדי למנותו למזכיר הממשלה,
הפתיע לאחר פרישתו בהסתייגות מבכירי חובשי הכיפה במשרד ראש הממשלה.
שמיר, התברר, ראה בהם אנשים הגונים ונאמנים, אך סבילים מדי. "יהודי
דתי", נימק איש הפעולה במחתרת וההתחפרות המדינית, "מתפלל שלוש פעמים
ביום לבוראו ובכך יוצא ידי חובת המכסה שלו". נשיאת דרשה למדנית על
"פרשת השבוע: האזינו" מרחיבה את הדעת, אך אין בה פתרון יעיל לקושי
המעשי בציתות לפושעים מתוחכמים, המשתמשים בזה אחר זה בעשרות טלפונים
ניידים, כל אחד לשיחה אחת.



עד שפרצה השבוע לעין כל התנגשותו המתמשכת עם הפרקליטות עדנה ארבל,
נאוה בן אור ויסכה ליבוביץ, נשים ממאדים מול גבר מנוגה, היו עימותיו
העיקריים של רובינשטיין עם מזרחי ועם יחיאל חורב, הממונה על הביטחון
במערכת הביטחון (מלמ"ב). שניהם טיפוסים ישירים ומחוספסים, שסירבו
להתחנף אליו והאמינו כי התערבותו בעבודת אגפיהם, בשם השמירה על צנעת
הפרט וחירותו, ריקה מתוכן.



חורב תבע מרובינשטיין להיבדק בפוליגרף כתנאי לשיתוף בסודות המועדפים
של דימונה. הגלאי אינו ממש גלאי שקר ועל כן גם לא מכונת אמת, אך
הבדיקה נדרשה, לדעת חורב, גם כלקח התחמקותו של תת אלוף רמי דותן
מגילוי מוקדם. כשהכניע חורב את רובינשטיין, נענש בשלילת סמכות
החקירות הפליליות במערכת הביטחונית. התכלית המוצהרת היתה ראויה
ורצויה. התוצאה המעשית היתה, שזה שנה אין איש מטפל בחשדות כאלה.
האיסוף המודיעיני במערכת הביטחון נפסק בלא שהמשטרה דלת-התקנים תקבל
עליה עול נוסף.



בשנות רובינשטיין לא הוגדלו תקני הפרקליטות, באופן שיאפשר לה להתמודד
עם העומס הגובר. לשלטונות, לפוליטיקאים, זו ברכה. ככל שהפקקים בצנרת
מתעבים, יהיו פחות כתבי אישום נגד בכירים ומקורבים; וגם כשיהיו,
ויידונו בפני שופטים בערכאות הנמוכות, הכרעת הדין צפויה להיות סלחנית
מזאת של בית המשפט העליון.



לפרקליטות, שהיועץ המשפטי מעליה אך לא לצדה, קרה מה שבתחום הביטחוני
קרה לצה"ל. בשני המקרים שידר הדרג העליון (נשיא בית המשפט העליון,
אהרן ברק, וראש הממשלה, אריאל שרון) הנחיה, שהדרג המבצע (הפרקליטות
והמטכ"ל בהתאמה) התבקש לתרגם למהלכים בשטח (העמדה לדין של חשודים
בהפרת אמונים, הקלות לאוכלוסייה הפלשתינית ולמתונים בהנהגת הרשות),
אך נבלם בדרג הביניים (שופטי המחוזי והשלום, שר הביטחון שאול מופז).



כוחו של רובינשטיין כראש התביעה הכללית לא הורגש. למרות השתתפותו
הקבועה בישיבות הממשלה הוא לא השפיע על פעולת זרועות הביצוע בשעת
משבר; ועדת אור היתה יכולה למצוא פסקה או שתיים לומר על מעשיו או
מחדליו באירועי אוקטובר 2000, אך כקודמותיה (וכקודמיו) יצא היועץ
המשפטי גם ממנה בלא פגע. הוא הסתפק בסנדליו הקטנים של יוסף חריש,
שכמותו היה לפנים ראש לשכת שר וכן שופט שלא התבלט.



יחסי רובינשטיין וארבל נפתחו בחיוכי בובות חתן וכלה על עוגת הכלולות
והידרדרו להטלת עוגות קצפת על מדרגות הרבנות. ארבל כבר היתה ותיקה
ומנוסה (ארבע שנים כסניגורית פרטית, שבהן גם