במשך כמה חודשים רוחשות השמועות שלפיהן סין עומדת לשוב ולסייע למגזר הבנקאות הדואב. החלטה לעשות זאת, נלחש, התקבלה בוועידת המפלגה הקומוניסטית באוקטובר. בנובמבר אישר סגן שר האוצר, לו ג'יוויי כי אחד מארבעת הבנקים הגדולים בסין - אינדוסטריאל & קומרשל בנק, בנק אוף צ'יינה, צ'יינה קונסטרקשן בנק ואגריקלצ'רל בנק - יקבל בקרוב הזרקת הון. לכן, התעוררו תקוות גדולות כשהמפקח הראשי על הבנקים, ליו מינגקנג, כינס מסיבת עיתונאים ב-1 בדצמבר.
אך ליו איכזב. הוא התמקד בכך שהוא מתכנן לפתוח את מגזר הבנקאות לתחרות זרה רבה יותר: כעת יוכל משקיע זר לרכוש 20% ממניותיו של בנק סיני, לעומת 15% בעבר, וההון הנדרש מבנקים זרים המבקשים לפתוח סניפים בסין הופחת. אך ליו לא אמר דבר על הזרמת הון למוסדות הרעועים, וזאת אף כי ברור כי הם זקוקים לה נואשות.
ארבעת הגדולים, שמרכזים 61% מההלוואות ו-67% מהפקדונות, הם חדלי פירעון. הממשל עצמה מעריכה כי חובותיהם המסופקים הם 2.4 טריליון יואן (290 מיליארד דולר) - 23% מסך האשראי. אבל אחרים, החל מחברות דירוג האשראי וכלה באנליסטים בבנקים להשקעות, אומדים את החובות המסופקים ב-3.5 טריליון יואן.
לא כל החובות המסופקים אבודים, ולכן, בכמה מקרים לפחות אין צורך לבצע הפרשה בגין מלוא החובות. אך גם אם הבנקים יצליחו לגבות 25% מהחובות המסופקים, כך ששיעור החובות המסופקים לסך האשראי יירד ל-12% והלימות ההון תעלה ל-3% (הרבה פחות מהנהוג בעולם המתועש), אומר ג'ונתן אנדרסון מבנק UBS בהונג קונג, תהיה עלות חבילת ההצלה לארבעת הבנקים הגדולים כ-2.2 טריליון יואן, חמישית מהתמ"ג של סין. טיפול במערכת בכללותה, כולל בנקים עירוניים ואגודות האשראי האגרריות השיתופיות, יעלה כ-4.3 טריליון יואן.
האם סין יכולה לעמוד בכך? החוב הממשלתי כיום הוא 45% מהתמ"ג. הגירעונות בביטוח הלאומי והפנסיה נאמדים ב-70% מהתמ"ג. מדינות עשירות מתמודדות עם נטל דומה, אך בסיס המס שלהן הרבה יותר רחב. בשל המצוקה, מעריך אנדרסון כי חבילת ההצלה לבנקים תהיה 800 מיליארד יואן עד 1 טריליון יואן בלבד.
אך זו רק מחצית מהבעיה. הזרמת הון לבנקים בלא לבצע רפורמה בפעילותם היא בזבוז כסף, והיא עלולה הלגביר את הסיכון המוסרי הגלום במערכת. במילים אחרות, הנהלות הבנקים לא יידרשו לשלם על טעויותיהם. הזרמת הון בסך 270 מיליארד יואן ב-1999 והעברת חובות מסופקים בסך 1.4 טריליון ין לארבע חברות ניהול נכסים כעבור שנה, לא בלמה את מתן האשראי הפזיז.
ליו, לשעבר בנקאי מסחרי מוערך, מודע לכך. כתוצאה מכך הוא מצהיר כי רק הבנקים שישפרו את המינהל יקבלו סיוע, ויוכלו בעתיד להירשם למסחר בבורסה. הוא גם מבקש לנצל את הידע של בנקים זרים, וזה ההסבר להודעה שלו מ-1 בדצמבר.
ליו ניצב בפני משימה כבירה. ארבעת הבנקים הגדולים הם מוסדות ענק עם 1.4 מיליון עובדים ו-116 אלף סניפים. במשך שנים הם שימשו כלי בידי הממשלה למתן אשראי לחברות ממשלתיות, שלהן נקבעו יעדים כלכליים וחברתיים יותר מאשר יעדי רווח. חרף מערכות מחשבים מודרניות, לבנקים יש מומחיות מוגבלת בלבד בבדיקת סיכונים או תמחור הון. הסניפים נהנים מאוטונומיה רבה, והמנהלים שלהם קרובים יותר לפוליטיקאים מקומיים מאשר למטה.
בסין פועלים כמה בנקים קטנים ורווחיים, כולל ננג'ינג קומרשל, שלו התיר ליו להירשם למסחר בבורסה ב-2004, ובנק אוף שנחאי, שבו מחזיקה קבוצת הבנקאות הבריטית HSBC כ-18% ביחד עם IFC, זרוע ההשקעות הפרטיות של הבנק העולמי, ומשקיע סיני פרטי. ג'וויד חמיד, מנכ"ל IFC באסיה, אומר כי הבנקים העירוניים האלה עשויים לשמש מודל לרפורמה נכונה. אך הם חלק קטן בלבד מהמערכת הפיננסית.
לעת עתה ממשיכים ארבעת הבנקים הגדולים להעמיד הלוואות למגזרים "בועתיים" כמו נדל"ן, מכוניות ופלדה. חרף מאמצי הבנק המרכזי להאט את קצב צמיחת האשראי בהעלאת דרישת הלימות ההון, הלוו ארבעת הגדולים באוקטובר 20% יותר מאשר בחודש המקביל ב-2002. בעוד סין מתקשה להתמודד עם חובות מסופקים קיימים, היא כבר יוצרת את החובות המסופקים של העתיד.
דרושים יותר ממזומנים להצלת מערכת הבנקאות בסין
אקונומיסט
8.12.2003 / 9:05