ביהמ"ש העליון הכריע היום ב-5 ערעורים שהונחו על שולחנו במהלך שנת 1998 שמכולם עולות שאלות דומות המתייחסות לאפשרות המיסוי של "מוניטין". המדובר בערעורים שהוגשו על פסקי דין שניתנו כולם ע"י שופטת ביהמ"ש המחוזי בתל אביב, ברכה אופיר, תום העוסקת בתחום המסים.
שופט ביהמ"ש העליון, אליעזר ריבלין, שכתב את פסק הדין מקיים דיון בשלוש שאלות זהות העולות לטענתו מפסקי הדין שניתנו במחוזי לעניין המוניטין האישי של בעל עסק. עד לאחרונה היתה חשיבות גדולה לעניין סיווג עסקה כעסקת מוניטין או כעסקה של מכירת נכס הוני אחר שכן שיעורי המס היו שונים בתכלית. כך למעשה עסקות של מכירת מוניטין היו ממוסות בשיעור נמוך בהרבה (כ-10%) מאשר רווח הון (כ-50%).
ברפורמה במס שבוצעה בשנה שעברה, השתנה המצב המשפטי ביחס למוניטין - ובוטלה ההבחנה בינו לבין נכסים אחרים לצרכי מס, אך עדיין נותרה חשיבות גדולה בהגדרה של מהו מוניטין, האם ניתן למוכרו ואיך וכיצד יש לחשב את ערכו, שכן פקודת מס הכנסה מטילה שיעור מס מופחת על מרכיב המוניטין לגבי עסקות שבוצעו בטרם כניסת הרפורמה לתוקף.
ריבלין קובע כי מוניטין מבטא את מכלול היתרונות שנצברו לעסק בשל תכונותיו - מיקומו, שמו הטוב דימויו, איכות השירותים שהוא מציע ואיכות המוצרים שהוא מספק. למעשה קובע ריבלין מוניטין הוא שימור ההרגלים של לקוחות העסק לשוב ולפקוד אותו.
ריבלין מוסיף כי כאשר מוכרים מוניטין, למעשה מוכרים את ההסתברות שלקוחות העסק ישובו ויפקדו את בית העסק. אלא שקיים קושי במקרים בהם הגורם המרכזי להיווצרות המוניטין ואשר השפיע על החלטת הלקוחות לשוב למקום היה 'תכונותיו האישיות של בעל העסק".
"במקרים כאלה מתעוררת השאלה האם ניתן למכור את אותם מוניטין שאינם גלומים בעסק כי אם בתכונותיו האישיות של בעל העסק", אומר ריבלין, ועונה על שאלה זו בחיוב.
ריבלין מציין כי אומנם את "היחס האישי" לא ניתן להעביר בעת מכירת העסק אך אין לגזור מכך את המסקנה של רשויות המס לפיה אין בעל עסק יכול למכור את תיקי לקוחותיו כמוניטין כאשר תיק זה מגלם את הקשר האישי שלו עם הלקוחות.
"מוניטין שכזה", אומר השופט, "עשוי להיות פרי תכונותיו האישיות של בעל העסק, אך בד בבד הוא גם מוניטין שניתן למכירה שכן מי שמרוכש את תיקי הלקוחות רוכש לעצמו את הזכות להציג עצמו בפני הלקוחות ולזכות לנאמנותם ולעיתים אף להציג עצמו כיורשו וממשיכו של בעל העסק".
ריבלין מציין כי לא בכל מקרה בו מסכימים הצדדים על העברת חוג הלקוחות עובר גם המוניטין של בעל העסק לרוכש וכדי לקבוע כי אכן מדובר בעסקה של מכר מוניטין יש למצוא סממנים נוספים שמצביעים על העברה שכזו. סממנים אלו יכולים להיות תניית אי תחרות עתידית, או העברת מרשם הלקוחות.
סממן נוסף עליו נסמכו בשנים האחרונות התבסס על ההנחה שקיים אינטרס מנוגד בין מוכר המוניטין לרוכש וקבע שכאר הקונה מעיד כי רכש את המוניטין יש מקום להאמין לו ולקבוע כי מדובר בעסקת מכירת מוניטין.
ריבלין מציין כי לאחר שיקבע כי אכן מדובר בעסקה למכירת מוניטין יש לקבוע את דרך חישוב ערכו של המוניטין. בעניין מאמץ ריבלין את שיטת החישוב בארה"ב ? השיטה השיורית הקובעת למעשה כי יש להפחית מהתמורה ששולמה על פי ההסכם עבור העסק כולו את ערך השוק של כל אחד מהנכסים השייכים לעסק - הנכסים המוחשיים והלא מוחשיים (קניין רוחני). התוצאה של הפחתה זו תיתן לטענת ריבלין את ערכו של המוניטין של העסק וכן את ערכו של העסק כ'עסק חי'.
ריבלין מציין כי למעשה השימוש בשיטת החישוב יעשה רק לאחר שהוכח קיומו של מוניטין והוכח גם שהמוניטין נמכר במסגרת העסקה ורק כאשר פקיד השומה סבור כי הסכמת הצדדים באשר לערכו של המוניטין אינו סביר.
לאחר שריבלין מנתח את הסיטואציה החוקית, וקובע את הכללים הוא עובר לדון ב-5 הערעורים לגופם:
בערעור הראשון מדובר על בני הזוג שרון שמכרו לחברה המרכזית לניירות ערך את החברה שהיתה בשליטתם בשנות ה-70 ועסקה בניהול תיקי השקעות. מאוחר יותר בשלהי שנות ה-80 מכרו בני הזוג את חלקם בחברה המרכזית לקרדן תמורת 633 אלף שקל וכן חתמו על הסכם במסגרתו הם מכרו גם את כל המוניטין האישי שלהם והידע המקצועי תמורת כ-675 אלף שקל נוספים.
פקיד השומה סירב להכיר בעסקת המוניטין וטען כי מלוא הכסף ניתן בתמורה למכירת המניות בחברה המרכזית. אופיר תום קבעה כי לשרון אכן היה מוניטין עסקי שהתבטא במערך לקוחות פרטיים וכי החברה המרכזית שימשה רק אכסניה לקשריו עם לקוחותיו ולפיכך החליטה השופטת כי שרון אכן מכר את המוניטין שלו במסגרת העסקה עם קרדן בנפרד ממכירת המניות שהחזיק בחברה המרכזית. פקיד השומה ערער על קביעה זו.
ריבלין דוחה את ערעור פקיד השומה וקובע כי הוכח שלשרון היה מוניטין משל עצמו הנפרד מהחברה המרכזית וכי לקוחותיו זיהו עצמם עימו ולא עם החברה המרכזית. ריבלין קובע כי בדרך כלל שכיר כל עוד הוא עובד במסגרת חברה הוא יוצר מוניטין לחברה ולא לעצמו אך שרון הצליח להוכיח כי הוא חריג לכלל זה.
ערעור נוסף התייחס לפרשת הררי שהקים את חברת בריקום ומכר אותה ב-1991 לקבוצת אדאקום שמיזגה את החברה עם חברת מסוף. במסגרת המכירה הוא חתם על שלושה הסכמים: הראשון למכירת הנכסים כולל תיקי הלקוחות, השניהסכם לפיו ינהל הררי את חברת מסוף והשלישי לפיו מכר הררי למסוף את המוניטין האישי שלו תמורת 300 אלף דולר. אופיר תום קיבלה את טענת פקיד השומה כי אין מדובר במכירת מוניטין שכן תיקי הלקוחות היו שייכים לבריקום ולה היה המוניטין.
ריבלין דוחה את הערעור של הררי, וקובע כי המוניטין מגולם במאגר הלקוחות וזה הוכח כי הוא היה שיך לבריקום ולא להררי עצמו ולכן הררי אינו יכול למכור אותו. ריבלין מציין כי יש להבחין בין המקורות ליצרית המוניטין ? תכונותיו האישיות של הררי שאינם ניתנים למכירה לבין המוניטין עצמו - תיקי הלקוחות - שניתנים למכירה, אך אינם בבעלותו.
ביהמ"ש העליון: מוניטין של בעל עסק הוא נכס הניתן למכירה באופן נפרד מהעסק
אמיר הלמר
15.12.2003 / 16:00