שנאת סיכון הוא מונח שבו מרבים להשתמש בבתי הספר למינהל עסקים לתיאור צרכנים; אך מבט חטוף על 500 השנה החולפות מראה כי הטבע האנושי דווקא חובב סיכונים - וככל שהסיכון גדול יותר, כך גוברת התלהבות המשקיעים והספקולנטים - וכך גם גדל מפח הנפש עם פקיעת הבועה.
מאז הבהלה לצבעונים בהולנד במאה ה-17, הסתנוורו רבים מזוהרם של הזהב והכסף בשנות ה-70 של המאה ה-20, וכעשור לאחר מכן, מאיתנותם של נכסי מקרקעין. שוקי המניות ידעו בועות משלהן, החל מזו במניות סאות' סי (South Sea) בבריטניה בתחילת המאה ה-18, עבור בהתנפחות שוקי המניות בארה"ב ב-1929-1928, ב-1987 וב-1999, וכלה בשוק המניות של יפאן בתחילת שנות ה-90.
בועה צבעונית
רוב הבועות התפתחו על בסיס תחזיות להאצה בצמיחה כלכלית או בתעשייה מרכזית, אך עד מהרה הפכה העלייה במחירים לגיאות החורגת מגבול הרציונליות. בועת הצבעונים בהולנד החלה ב-1593, על רקע פריחה כלכלית. בדומה לבועות שבאו אחריה, כמו בועת הטכנולוגיה של סוף שנות ה-90, היא יצרה מתעשרים חדשים רבים, אך גם הרסה את חייהם של אלפים אחרים כשהתפוצצה והפילה את כלכלת הולנד למיתון כבד שממנו לא התאוששה במשך כמה עשורים.
בניגוד לבועת האינטרנט שהתנפחה והתפוצצה בתוך שנים ספורות, הבהלה לצבעונים נמשכה יותר מ-30 שנה. היא החלה בתחילת המאה ה-17 בחיפוש אחר זנים מיוחדים של הצבעונים, ונמשכה בעליית מחירים עד 1637, אז הגיע מחירה של פקעת צבעונית נדירה ל-5,500 גילדן (יותר מ-50 אלף דולר במחירים של היום). כדי לסחור בצבעונים, הסכימו סוחרים רבים להמיר תמורתם קרקעות, תכשיטים ואף אחוזות. שוק חוזים עתידיים מיוחד הוקם באמסטרדם למסחר בפקעות צבעונים, והוא איפשר להולנדים רבים למנף את עצמם כדי לרכוש פקעות.
העלייה במחירים הגיעה לשיא כאשר כמעט כל צבעוני, אפילו פקעות שבעבר היו רואים בהן לא יותר מעשב שוטה - בדומה לכמה ממניות האינטרנט שמשכו את עיני המשקיעים בשיאה של בועת הטכנולוגיה ב-1999 - נמכרו במאות גילדנים. המפולת התרחשה באותה שנה, כאשר בתערוכת צבעונים שגרתית בהארלם סירב לראשונה סוחר פרחים לשלם את המחיר המבוקש. בתוך כמה ימים, אחזה הבהלה בהולנד כולה. למרות מאמצי הסוחרים ליצור ביקושים, נעלם למעשה שוק הצבעונים. פרחים שנמכרו ב-5,000 גילדנים, לא הצליחו להימכר שבועות אחדים לאחר מכן גם במאית הסכום.
בועה מפורסמת אחרת התרחשה ב-1720 במניות סאות' סי הבריטית. החברה המציאה מודל שלפיו הסכימה לקבל על עצמה את החוב הלאומי של בריטניה כולה, בתמורה לקבלת הבלעדיות על המסחר עם הים הדרומי (דרום אמריקה). המודל הזה אמור היה להבטיח לה, בין היתר, את אוצרות הזהב והכסף של פרו ומקסיקו.
הבעיה היתה שספרד כבר שלטה בזכויות המסחר האלה - עובדה שהקשתה על החברה לדווח על רווחים. אך למרות זאת, רבים ביקשו לרכוש את מניותיה, שהמריאו מ-130 ליש"ט ל-1,000 ליש"ט בתוך שבעה שבועות. בינתיים, מעבר לתעלה, בצרפת, הקים גולה אנגלי בשם ג'ון לואו חברה בשם מיסיסיפי קומפני והפך אותה לאחד הקונגולמרטים הגדולים של אותם ימים. מניות מיסיסיפי זינקו מ-100 ל-2,000 בתוך פחות משנתיים. שווי השוק של המניה היה גדול יותר מכל עתודות הזהב והכסף של המדינה. המונח "מיליונר" בצרפתית הומצא באותה עת.
אפילו ניוטון נכווה
בדומה לגיאות בוול סטריט - 200 שנה לאחר מכן, ההצלחה של שתי החברות יצרה גל חסר תקדים של הנפקות ראשונות לציבור ורעב למניות חדשות. אך, כמו שערוריות רבות כיום, הנפילה החלה בעקבות מסחר במניות על פי מידע פנים. לאחר שנודע כי דירקטורים בסאות' סי מכרו כמעט את כל אחזקותיהם בחברה, אחזה בהלה בציבור שמיהר למכור את מניותיה וכל מניה אחרת שהחזיק, כולל אלה של מיסיסיפי - והשוק התמוטט. ממשלת בריטניה מיהרה אמנם להודיע כי הכלכלה חסונה ואין סיבה לבהלה, אך איש לא הקשיב והמדינה הידרדרה למיתון עמוק. הפרלמנט הבריטי העביר את חוק הבועה, שאסר על חברות להנפיק מניות, והוא היה בתוקף במשך כ-100 שנה עד 1825.
אחד המשקיעים במניות סאות' סי שנכווה קשות מהטלטלה בשווקים היה אייזק ניוטון. בתגובה להפסדיו אמר: "אני יודע לחשב תנועה של גופים כבדים, אך לא טירוף של אנשים".
לבועת המניות של 1929-1928 בארה"ב, שיצרה את השפל הגדול, קדמה בועת נדל"ן בפלורידה שנים ספורות לפני כן. המניע לעלייה המהירה במחירי הנדל"ן במדינה היו תחזיות לצמיחה כלכלית מואצת. זאת על רקע העלייה המהירה באוכלוסיית פלורידה, שרבים נמלטו אליה מפני הקור במדינות צפוניות יותר בארה"ב. תחזיות לצמיחה מהירה אינן תמיד המניע לבועות נדל"ן. לעתים, בדומה לבועה שהתפתחה 50 שנה לאחר מכן ביפאן, הן נובעות ממחסור בקרקעות והיעדר בנייה חדשה.
הבנייה בפלורידה בתחילת שנות ה-20 לא הדביקה את הצמיחה המהירה באוכלוסייה והביאה לזינוק במחירי דירות ושטחים. קרקעות שנמכרו בתחילת שנות ה-20 תמורת 800 אלף דולר, נמכרו לקראת סוף העשור ב-4 מיליון דולר. ב-1925 מנתה אוכלוסיית פלורידה 75 אלף איש, אך מספר סוכני הנדל"ן היה 25 אלף והוקמו בה 2,000 משרדי תיווך. העלייה החדה הסתיימה בפיצוץ, כשרבים החלו למכור את נכסיהם מתוך הערכה כי העלייה במחירים לא תימשך עוד זמן רב.
התפוצצות הבועה הזו היתה הקדמה לשפל הגדול שפקד את ארה"ב בעקבות התמוטטות שוק המניות באוקטובר 1929, אז ירד השוק ב-22% ביום אחד.
רוצה צבעונים? 50 אלף דולר!
יאיר מנדלסון
9.2.2004 / 17:23