ביהמ"ש: תקופת ההתיישנות בתביעת מפרק כנגד נושאי משרה על תרמית בחברה לא מתחילה בעת מתן צו פירוק

בפסק דין תקדימי קבעה לפני ימים אחדים שופטת ביהמ"ש המחוזי בתל אביב, דניה קרת מאיר, כי תקופת ההתיישנות בתביעה שהגיש מפרק חברה כנגד נושאי משרה בה, בטענה כי החברה נוהלה בדרכי תרמית (תביעות לפי סעיפים 373 ו-374), מתחילה להימנות מהמועד בו נודע לגורם הרלוונטי המעורב בפרשה על התרמית, ולא מהיום בו ניתן צו הפירוק.



ההחלטה ניתנה בתיק הפירוק של חברת אילמקו חברה ישראלית לייצור מנורות, אשר בעל השליטה בה והמנכ"ל שלה לשעבר מקס רודמן, הורשע בשנת 2000 בעבירות של מעשי מירמה בקשר עם פעילותו בחברה והוצאת 27 מיליון שקל ממרכז ההשקעות.



החברה נכנסה להליכי פירוק בחודש אוגוסט 1996 לפי בקשה שהגיש בנק הפועלים, במסגרתה טען כי קיים חשש כבד כי החברה נוהלה בתרמית. בשנת 2003 הוגשה ע"י מפרק החברה, רו"ח צבי איציק, תביעה כנגד רודמן וכן כנגד רו"ח דב הלבץ, ששימש בתפקיד רו""ח של החברה, ודני קורן ששימש בתפקיד דירקטור בחברה.



המפרק טען כי השניים נטלו חלק פעיל בפעילות החברה ובבקשות שהוגשו למרכז ההשקעות לאישור ההשקעה. עורכי דינם של השניים, אורי מקובסקי ודרור הרפז שייצגו את הלבץ, ועוה"ד רוי בר-קהן וגדיאל בלושטיין שייצגו את קורן, טענו כי יש לדחות את התביעות כנגד השניים בטענת התיישנות.



השניים טענו כי חוק ההתיישנות קובע כי מירוץ ההתישנות מתחיל ביום בו נודע לתובע על התרמית או ההונאה, מאחר שדבר התרמית נודע כבר בשנת בשנים 1994-1995.



מנגד, טען המפרק כי צו הפירוק הוא המועד הרלוונטי לבחון את נושא ההתיישנות, ומאחר שזה ניתן בנובמבר 1996, הרי שהתביעה לא התיישנה עד להגשתה. המפרק טען כי עד למינויו לא היה כל גורם רלוונטי שיכול היה לתבוע את הנזקים של החברה מנושאי המשרה שלה ולדאוג לאינטרסים של החברה, ולכן יש להתייחס לתאריך מתן צו הפירוק כתאריך בו מתחיל מירוץ ההתיישנות.



השופטת קרת קובעת כי בהתאם להלכה קודמת של ביהמ"ש העליון, צו הפירוק יכול להיחשב כמועד המוקדם ביותר לגילוי העובדות המעמידות עילת תביעה, אם לא התגלו או לא ניתן היה לגלות, בשקידה ראויה, את אותם מעשים. עוד נקבע שם כי השאלה הרלוונטית היא האם מעשיהם של המנהלים התגלו או יכלו להתגלות בשקידה ראויה לגורם רלוונטי, שאז מרגע הגילוי מתחיל מניין התקופה.



קרת קובעת בהחלטה כי במקרה הזה מרכז ההשקעות ובנק הפועלים, שהם קורבנות המעילה, גילו את קיומה לכל המאוחר בפברואר 1996 עת רודמן נעצר, ומעדות של מנהל מרכז ההשקעות באותה תקופה הדבר היה ידוע להם כבר משלהי שנת 1994.



למרות זאת קובעת השופטת כי מרכז ההשקעות לא נקט בכל הליך בגין המרמה במשך 7 שנים מאז גילה אותה. במקרה זה קובעת השופטת כי יש קשר ישיר והדוק בין הנושה, שידע על המעילה, למפרק שמונה למעשה מטעמו.



לפיכך קובעת השופטת כי מאחר שמעשי המרמה נודעו למרכז ההשקעות כבר בשנת 1994, הרי שהתביעה שהוגשה ביולי 2003 ע"י המפרק התיישנה.