במסדרונות השיש הקרירים של בית המשפט העליון בירושלים מתגלגל בעשור האחרון סיפור קטן על הנשיא לשעבר, השופט מאיר שמגר. משנה לשנה הולך הסיפור ומתעצם, עד שלא ברור עוד אם מקורו בתיאור אמת, או באגדה השואבת את כוחה מאיזה תיאור סנהדריני ספרותי. כשהיה הנשיא נכנס לאולם, מתארים מספרי הסיפור בעיניים כלות, היה שקט מלכותי משתרר שם מקיר לקיר, מפינה לפינה. הכל היו עומדים על רגליהם, כמו לפי פקודה. והפקודה הרי לא ניתנה. שמגר, בגלימתו השחורה, היה עולה אל הדוכן לאט, בקומה זקופה, סוקר את העומדים ומפטיר, בקול נמוך, בלי להניע כמעט את שפתיו: שבו בבקשה.
אמת או בדיה, גם היום, תשע שנים לאחר שפרש, שמגר מקרין, בכל הליכותיו, הדרת כבוד נדירה, המהלכת על קו בלתי נראה ונזהרת שלא לפגוע בזולת ולא ליטול דבר מכבודו, ועם זאת מגדירה, בחדות שאינה מתנצלת ואינה מתנשאת ואינה משתמעת לשתי פנים, את מעמדו הרם. הוא ממעט לדבר עם עיתונאים. התראיין פעמים ספורות. אבל השבוע הוא יזם שיחה. עניין המשוב מרתיח אותו עד כדי כך, שיצא מגדרו והחליט לנקוט עמדה. לכאורה, מה לו ולזה. בו כבר אי אפשר לגעת. אבל על פי תפישת העולם של שמגר, אליטה היא, קודם לכל, מחויבות חברתית, והוא מרגיש מחויב. יותר מזה, הוא בפירוש חרד לעצמאותם של השופטים וליכולת ההכרעה שלהם בצל המשוב.
שמגר מדבר לאט ובהטעמה, לפעמים נעצר כדי לתקן מלה, כאילו הוא עורך בעל-פה את דבריו. "לנושא הזה", הוא אומר, "צריך להתייחס על פי שתי אמות מידה. האחת היא המשמעות המהותית של המשוב לגבי המערכת השיפוטית, והשנייה היא עצם השיטה. בבסיס כל דיון מונח העיקרון, והוא - שקיומה של מערכת שיפוט במדינה דמוקרטית, הבנויה על אזרחות חופשית ליברלית, מושתת על עצמאות השופט וההכרעה השיפוטית שלו על פי מיטב מצפונו, הבנתו, וכמובן על פי יסודות החוק.
"אני לא בין התמימים", הוא מוסיף באיפוק אופייני, "שסבורים שאין שופטים לא טובים, או שופטים שהתנהגותם מזמינה הערה. עם אלה צריך להתמודד, ולמערכת יש דרכים לעשות זאת. יש ערעור, יש אומבודסמן (שמגר אינו מזכיר, כנראה מפאת כבודם של כמה שופטים, כי בהיותו נשיא בית המשפט העליון הוא עצמו פיטר יותר מ-30 שופטים שנמצאו, לדעתו, לא ראויים). מובן שאין שיטה מושלמת, אבל משוב כמו זה שלשכת עורכי הדין יזמה כאן אין בשום מקום בעולם".
בשום מקום?
שמגר מהרהר רגע. "בשום מקום, חוץ מאותן מדינות בארצות הברית שבהן שופטים מתמודדים בבחירות".
שיטת המשוב הישראלית מקוממת בעיניו כי היא מטילה אימה על שופטים, וברור שהראשונים שייפגעו ממנה יהיו שופטים בערכאות הנמוכות דווקא; אבל, הוא אומר, זה עניין של זמן, וגם השופטים בערכאות הגבוהות יתחילו לחשוש. מי רוצה להסתבך עם עורכי דין עלומי שם ופנים, שכאשר אינם באים על סיפוקם הם מאיימים "ניפגש במשוב"?
אבל הם מייצגים את הלקוחות שלהם, החלשים, מול מערכת המשפט המנוכרת והחזקה.
שמגר אינו משוכנע שהם מייצגים. הם מעטים מדי, ולפעמים הלקוחות שלהם אינם יודעים כלל שיש להם חלק במשוב. לא יכול להיות, הוא אומר, שאפילו הלשכה לא תדע את שמו של עורך הדין המתלונן ולא תוכל לסנן ביקורות לא ענייניות או נקמניות. אשר לאזרח, "העצמאות השיפוטית", הוא מבהיר, "דורשת מן האזרח להכפיף את עצמו למערכת אנושית, שאין בה מהויות אלוהיות. בחברה דמוקרטית הכל תלוי בהסכמת האדם, גם קבלת התוצאות של הכרעת הדין, שלפחות ב-50% מן המקרים איננה לטובתו. הכל מותנה בכך, שהמערכת המשטרית יודעת להעניק למערכת השיפוט מעמד שיוצר אמון בעיני האנשים. שום מרות, שום כוח, שום ציווי שרירותי מלמעלה לא יוכלו לגרום לכך. המערכת השיפוטית חייבת להיות אובייקטיווית, נייטרלית, עניינית. ברגע שהאזרח מתחיל להאמין שהדבר איננו כך, נוצר משבר אמון".
אבל מה הנזק הגדול? הלשכה מפרסמת ששופט פלוני נרדם, או אינו מרוכז, או מתייחס בגסות. מה זה נורא כל כך?
"הנזק הוא בכך, שהפרסום, שהוא מנשמתו של המשוב, חותר תחת האמון בבית המשפט. הוא נועד להכפיף את השופט לפחד מפני עורכי הדין האלמונים, שמי יכול לבדוק מה הידע וההבנה והניסיון שלהם במשפט. קל לשווק פרסום שמבזה שופטים. זה מתאים מאוד לרוח התקופה. הציבור אומר 'כולם מושחתים', אז גם השופטים, למה לא. וברגע שבית המשפט נלוז, בזוי, כל הפיקציה הזאת, הרקמה העדינה של האמון בין האזרח לבין בית המשפט - מתמוטטת".
אולי אתה מנסה לגונן על מערכת שממילא כבר איבדה משהו מכוחה? אולי באמת נפגמה רמתם של השופטים, וצריך לחשוף זאת?
"אבל מנין מגיעים השופטים? מציבור עורכי הדין! הם לא מיובאים מחו"ל. אם יש לעורכי הדין טענות כלפי רמתם של השופטים, זה המטען שאתו הם מגיעים מן המקצוע. אנחנו הצענו, שעורכי דין יתלוננו; זה קיים בארצות אחרות. שלמה כהן עצמו יודע היטב, שהוא יכול להיפגש עם אהרן ברק בכל שעה שירצה. למה צריך לחתור מתחת למערכת, שהיא, אחרי הכל, גם המערכת שעורכי הדין חלק ממנה וזקוקים לעצמאותה".
ואולי הגיע הזמן שהיא תהיה שקופה יותר?
"אין ספק, שצריך ביקורת הרבה יותר מדוקדקת. בעניין הזה העיתונות, למשל, לא ממלאת את תפקידה". שמגר מביע תמיהה מנומסת על הבחירה של עורכי העיתונים, שלא לשלוח כתבים לדווח על הרכבי שופטים או שופטים יחידים במקומות שונים בארץ. "למה אין כיסוי, נניח, בבית משפט השלום בנצרת?" אולי אין כתב שם? "הוא יכול לנסוע מתל אביב, לא? זה לא כל כך רחוק".
גם הטענה שהמשוב מצביע על בעיות המבקשות פתרון איננה מקובלת עליו. "המשוב לא יכול לפתור כלום", הוא אומר. "הוא לא יכול לתקן את הסחבת. הוא עושה רק דבר אחד: פוגע בתדמית הציבורית של השופטים".
על שקיפותה של המערכת שמגר מדבר ברצון רב. "יש שוני גדול", הוא אומר, "בין השיטה שלנו לבין השיטה האירופית. בתי המשפט האירופיים הם קרטזיאניים. פורמליים מאוד. פסקי דין באירופה נקראים ממש כמו חוק יבש. השיטה האנגלוסקסית מחייבת כל שופט לדעה, לפרשנות אישית. זה כשלעצמו יוצר שקיפות. כל מי שקורא את פסק הדין יודע בדיוק מה השו
איום על עצמאות השיפוט
אבירמה גולן
27.2.2004 / 21:43