דגניה ב' וכנרת מבקשים דיון נוסף על פס"ד שחייבם בריבית חריגה על הלוואות שנתנו להם פישמן וריגר לפני 25 שנה

הקיבוצים דגניה ב' וכנרת הגישו בסוף השבוע שעברה בקשה לביהמ"ש העליון לקיים דיון נוסף בפסק דין שניתן לפני כשבועיים על ידי השופטים דליה דורנר, יעקב טירקל ואדמונד לוי, ואשר קיבלו את ערעורה של חברת ההשקעות לוקרנו שבשליטת אנשי העסקים אליעזר פישמן ויוסף ריגר, על ההחלטה לחייב אותם להשיב לקיבוצים ריבית חריגה שגבו מהם בגין הלוואות על סך כ-25 מיליון לירות שנתנו לקיבוצים בשנת 1979.



הקיבוצים, באמצעות עוה"ד יאיר עשהאל ודרור גדרון ממשרד עו"ד אברמזון ושות', טוענים בבקשה לדיון נוסף כי החלטת העליון שלא להורות על השבת הריבית העודפת שנגבתה מהם ע"י לוקרנו מעבר לריבית הקבועה בחוק הריבית (כ-7.5%) מהווה הלכה חדשה, מכיוון שלראשונה הכיר בית המשפט באפשרות לעקוף חוק קוגנטי - חוק הריבית.



ראשית הפרשה בשנת 1979 עת שני הקיבוצים נטלו מחברת לוקרנו הלוואות בסך 25 מיליון לירות לתקופה של 17 שנה. בהלוואות נקבע כי הקרן תוחזר בתשלום אחד נומינלי בתום תקופת ההלוואה, כאשר הריבית על ההלוואה תוחזר ב-60 תשלומים תלת חודשיים קבועים הצמודים למדד.



כשנתיים לאחר שסיימו הקיבוצים לשלם את ההלוואות הם פנו לבימ"ש השלום בתביעה לפיה על לוקרנו להשיב להם את הריבית שגבתה בעודף במסגרת ההלוואות מעבר לריבית הקבועה בחוק הריבית לגבי "מילווה צמוד ערך".



הקיבוצים צירפו מטעמם חוות דעת שהצביעה על כך שתשלומי הריבית התלת חודשיים היו למעשה תשלומי קרן וריבית צמודים, ומשכך - נופלת ההלוואה הזו להגדרת מילווה צמוד ערך בחוק הריבית, הקובע באופן שלא ניתן להתנות עליו כי לא תשולם בהלוואות מסוג זה ריבית הגבוהה מזו המותרת על פי החוק (7.5%). לפיכך טענו הקיבוצים כי על לוקרנו להשיב להם את הסכומים שנגבו ביתר.



לוקרנו מצידה, באמצעות עוה"ד יעקב בן שאול ושרון שלזינגר, טענה כי מאחר שהקרן לא הוצמדה באותן הלוואות אלא לכאורה רק הריבית, הרי שההלוואה אינה מסוג "מילווה צמוד ערך" אלא מסוג "מילווה בלתי צמוד" כאשר לגבי הלוואה כזו החוק אינו מחייב בריבית מקסימלית.



בימ"ש השלום קיבל את טענותיה של לוקרנו ודחה את התביעה. על כך ערערו הקיבוצים לביהמ"ש המחוזי, שקיבל את הערעור וקבע למעשה כי אין לבחון את הסכם ההלוואות בצורה מילולית בלבד וכי יש לבחון את תנאי העסקה. במקרה זה קבעו השופטים בערעור כי הכוונה בהצמדה למדד של תשלומי הריבית היתה לשפות את המלווה על תנודות המדד, ולפיכך יש לראות בהלוואה כמילווה צמוד ערך ויש להשיב לקיבוצים את גביית היתר.



לוקרנו עירערה לביהמ"ש העליון, שכאמור הפך את פסיקת המחוזי. בפסק הדין כתבה השופטת דורנר כי חוק הריבית פיקח למעשה על הריבית המותרת לגבייה בהלוואות צמודות, וזאת לנוכח תנאי האינפלציה הגבוהים ששררו באותה תקופה, כאשר בהתאם, המחוקק לא ביקש להגן על לווים שנטלו הלוואות בלתי צמודות.



דורנר אומרת כי ההלוואות במקרה הזה, בהן הקרן הינה בלתי צמודה והריבית צמודה, אינן נופלות באופן נקי ללשון ההגדרות בחוק, ולכן יש לבחון אם ההלוואות הספציפיות הללו נופלות לתכלית החוק שמטרתו פיקוח על הריבית בהלוואות צמודות מדד.



השאלה, אומרת דורנר, היא האם ההסכמים נעשו בתום לב ושלא למטרת עקיפת הפיקוח. בעניין זה קובעת דורנר כי העסקות בין לוקרנו לקיבוצים נכרתו בתום לב ובגילוי מלא, לאחר שניתן לשני הצדדים ייעוץ משפטי, וכאשר שני הצדדים מודעים להשלכות הכלכליות של העסקה. לכן, אומרת דורנר, אין סיכוי כי הלוות נוצלו לרעה במקרה זה.



מעבר לזה, דורנר אומרת כי התנהגות הקיבוצים, כשהם תוקפים את תנאי ההלוואה לאחר שהיו שותפים לניסוח תנאיה ולאחר שנהנו מיתרונותיה, אינה עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב. לאור זאת החליט ביהמ"ש העליון כאמור להפוך את החלטת המחוזי.



בבקשה לדיון נוסף נטען בין השאר כי בית המשפט העליון דחה את תביעת הקיבוצים להחזר הריבית למרות שבמקרים קודמים זיכה בית המשפט לווים - ובהם גופים עסקיים מובהקים כמו חברת הבנייה ברנוביץ ועוד - בהחזר ריבית שנגבתה מעבר לשיעור המרבי הקבוע לפי החוק, למרות שהריבית נגבתה לפי הסכמים עליהם חתמו ללא כפייה.



עוד נטען בבקשה כי פסק הדין עומד בסתירה להלכות בית המשפט העליון בעניין תביעה מכוח חוק הריבית, הלכות בהן נקבע כי אם מהות העסקה הינה "מילווה צמוד ערך", אזי יש להורות על השבת הריבית המופרזת יהא כינוי העסקה אשר יהא.