גילאור: שימור בעלות בסחורה באמצעות רישום על חשבונית אינה מהווה הסכם מחייב בין הספק לקונה

שופטת הפירוקים של ביהמ"ש המחוזי בחיפה, בלהה גילאור, דחתה בסוף השבוע את בקשתה של חברת מגדלי קירור ירושלמי, נושה של תעשיות אלקטרוכימית, להורות לנאמני החברה, עו"ד צוריאל לביא ורו"ח גבי טרבלסי, לשלם לה עבור סחורה שסיפקה לחברה טרם כניסתה להקפאת הליכים. זאת לאור תניית שימור בעלות שהיתה קיימת על גבי החשבוניות ותעודות המשלוח שהונפקו לאלקטרוכימיות, ואשר בהן צוין כי הבעלות בסחורה תשמר לחברת מגדלי קירור עד לפרעון המלא של התמורה.



תעשיות אלקטרוכימיות, באמצעות עו"ד אמיר ברטוב ממשרד ליפא מאיר, התנגדה לבקשה, וטענה כי היא מעולם לא הסכימה לתניית שימור הבעלות שהופיעה על גבי החשבונית. לטענת החברה, הדבר הוטבע על ידי מגדלי קירור כדבר שבשגרה על החשבוניות שלה מבלי שהצדדים ייחסו לכך כוונה אמיתית.



גילאור קובעת בהחלטה כי אין בתניית שימור בעלות הכתובה על גבי החשבונית כדי להצביע על קיומו של חוזה ובו תניית שימור בעלות מפורשת. גילאור מוסיפה כי מבחינתה של מגדלי קירור לא היתה לתניה המופיעה על החשבונית משמעות ממשית הלכה למעשה, ואין בכך די כדי להעיד על כינון הסכמת הקונה לכל תניה משפטית שיכתוב המוכר על החשבונית.



גילאור מוסיפה כי אין בעצם קבלת החשבונית ואי הלנה על התנאי שהוסף לה על ידי המוכר כדי להצביע כי התגבשה הסכמת הצדדים לאמור באותה תניה.



גילאור מוסיפה עוד כי מעבר לתנייה על דבי החשבונית, מגדלי קירור לא ביצעה כל פעולה המעידה כי אכן ביקשה לשמר את הבעלות בסחורה ולא הוסיפה לאותו "הסכם" סעיף של הגבלת עסקות או שימרה זכות לבדוק את הסחורה מעת לעת.



המדובר למעשה בהחלטה נוספת המקצצת בכנפיה של הלכת קידוחי צפון שניתנה במאי השנה בבית המשפט העליון ואשר שינתה את ההלכה שנהגה 13 שנים בנוגע לשאלת הבעלות בסחורה שנמכרה באשראי מספק ללקוח - המכונה הלכת קולומבו.



ביהמ"ש העליון, בהרכב מיוחד של שבעה שופטים, הכריעו בעניין חברת קידוחי צפון כי כאשר חברה אשר רוכשת סחורה באשראי נכנסת להליכי פירוק, תישאר הסחורה בבעלותו של הספק - ולא תהפוך לחלק מנכסי החברה שבפירוק. זאת במידה שבין הספק לחברה היה הסכם הקובע את שימור הבעלות בידי הספק. העליון קבע למעשה כי די בתניית שימור בעלות ואין עוד צורך בפעולת רישומית של מישכון כדי לשמר על הבעלות בסחורה בידי הספק.



החלטתה של גילאור מתווספת להחלטה קודמת של שופטת ביהמ"ש המחוזי בתל אביב, ורדה אלשיך, אשר אף היא קבעה במקרה דומה כי תניית שימור בעלות על גבי חשבונית של ספק אינה יוצרת הסכם שימור בעלות אמיתי המעיד כי שני הצדדים התכוונו לו.



אלשיך קבעה אז, בעניינה של חברת און למיזוג אויר שיוצגה אף היא על ידי עו"ד ברטוב, כי לא ייתכן שבית המשפט העליון ביקש לבצע כלל גורף לפיו משתנים כל סדרי הנשיה בעת כניסתה של חברה להליכי חדלות פירעון ולהעמיד את הספקים כנושים ראשונים במעלה עם מעמד של שיעבוד על הסחורה שסיפקו.



לאור זאת קבעה אלשיך, כי כאשר עולה טענה של תניית שימור בעלות יש לבחון בשלב הראשון הוא האם אכן נכרת בין הצדדים באמצעות אותה תנייה, הסכם מחייב של שמירת בעלות או מדובר אך בתניה שלמראית עין.



גם שם מגיעה אלשיך למסקנה כי הספק, באותו מקרה לא הצליח להוכיח כי תניית שימור הבעלות שעל החשבוניות שלו אינו אלא אך "כותרת ריקה מתוכן".



סוגיה נוספת שעלתה משני פסקי הדין היתה סוגיית התחולה של הלכת קידוחי צפון על המקרים. מאחר שבשני המקרים דובר על אספקה של סחורה שנעשתה בטרם ניתן פסק הדין בבית המשפט העליון, טען עו"ד ברטוב כי למעשה ההלכה החדשה אינה חלה שכן אין לה תחולה רטרואקטיווית בהיותה משנה דין מהותי.



אלשיך במקרה און למיזוג אויר לא נדרשת לעניין ואילו גילאור מקבלת למעשה את הטענה וקובעת כי "ניתן לומר שבעת ההתקשרות בין הצדדים טרם ניתנה הלכת קידוחי צפון ולא רק שהצדדים לא התכוונו לשימור הבעלות אלא גם יש טעם לדעה כי אין להלכה זו תחולה רטרוספקטיווית".