את הסכסוך הקודם הם הצליחו לסיים בחיוכים, ללא השמצות פומביות ועם המון הצגות של חברות מזויפת. אבל הפעם זה יסתיים ככל הנראה רק בבית המשפט. אם לשפוט על פי עוצמת הכעס ההדדי של שלמה נחמה, יו"ר דירקטוריון בנק הפועלים מחד גיסא, ושל אלי יונס, המנכ"ל לשעבר של הפועלים שמונה לפני שבועיים למנכ"ל בנק המזרחי מאידך גיסא, אפשר לבנות על מאבק משפטי מכוער להפליא בין הצדדים.
במוקד הסכסוך עשויה לעמוד השאלה אם בנק המזרחי הוא בנק גדול או בנק קטן; השאלה הזו שווה ליונס 3 מיליון שקל. בבנק הפועלים טוענים כי יונס התחייב "בלחיצת יד" שלא לקבל עצמו תפקיד של מנכ"ל בנק כל עוד הוא מקבל שכר מבנק הפועלים. לפיכך, מינויו למנכ"ל בנק המזרחי מהווה הפרה של ההסכם, ולכן הבנק לא מחויב להמשיך ולשלם את שכרו עד חודש אפריל 2005.
בבנק טוענים כי יונס מודה בקיומה של הבנה זו, ואולם לטענתו, הוא סבר שהמגבלה הזו חלה על מינוי למנכ"ל בנק גדול, ובנק המזרחי - הרביעי בגדולו בישראל - אינו כזה. זוהי, כך נראה, נקודת המחלוקת העיקרית שעליה מסתמך בנק הפועלים כשהוא מתנגד לשלם ליונס את יתרת שכרו לפי החוזה המקורי.
אבל הסיפור הזה נגוע בהרבה יותר מנקודת מחלוקת משפטית כזו או אחרת. יש בו הרבה אמוציות, אגו ותאוות נקם - של שני הצדדים. החלק הפיסי שמשחק תפקיד בסכסוך הזה הוא הבטן, לא הראש.
יונס התפטר מתפקידו כמנכ"ל בנק הפועלים באפריל 2003, שנה בלבד לאחר שמונה לתפקיד. היה זה בעקבות פרסומים, שלפיהם בעלי השליטה בבנק אינם מרוצים מתפקידו. יונס, איש בעל פתיל קצר, לא היה מוכן לעבור את מסע ההשפלה הזה, שליווה גם את שלהי כהונתו של קודמו בתפקיד, עמירם סיון המנוח, ולכן דרש מבעלי השליטה לפרסם הודעת הכחשה חד משמעית ונחרצת שבה יעניקו לו הבעלים גיבוי מלא ויסתייגו מהפרסומים.
בעלי השליטה בבנק ובראשם נחמה ושרי אריסון לא נכנעו לדרישה, וכך הגיעה דרכם המשותפת עם יונס לקיצה אחרי שנה בלבד בתפקידו כמנכ"ל. בהודעה הרשמית של הבנק נכתב כי יונס התפטר מתפקידו. אבל כיום יונס מגדיר את פרישתו מהבנק כפיטורים. להגדרות תהיה משמעות אם הסכסוך אכן יגיע לבית המשפט.
יונס נשאר בתפקידו ארבעה חודשים נוספים עד שנמצא לו מחליף, צבי זיו, ומספטמבר 2004 הוא כבר לא עובד בבנק. אבל מערכת היחסים שלו עם הבנק לא הסתיימה.
על פי החוזה המקורי הוא זכאי לשכר ותנאים נלווים עד אפריל 2005. ההסכם הזה שווה ליונס כ-3 מיליון שקל לשנה. עוד קובע ההסכם, כי יונס מחויב בחצי שנת צינון מרגע שהוא מסיים את עבודתו בבנק. תקופת הצינון שלו הסתיימה ב-29 בפברואר, לפני שלושה שבועות.
על העובדות האלה אין חולק.
נקודות המחלוקת מתמקדות בשאלת ההסכמות שהושגו בעל פה בין הצדדים, ובעיקר בסוגיית ההתנהגות האישית של יונס מול בעלי השליטה בבנק, שלמה נחמה, ודני דנקנר.
יונס סיים את תפקידו בפועלים באוגוסט 2003. בין הודעת ההתפטרות שלו למועד הפרישה הסופי חלפו 4 חודשים שבהם הספיק - בגיבוי של בעלי הבנק - לפעול להקמת קרן השקעות הנושאת את שמו, שאמורה היתה להתמקד בתחום המזנין.
נחמה ודנקנר חששו לקבל החלטות פזיזות לגבי המנכ"ל הבא, וכל עוד יונס החזיק במושכות, הם חשו שהם יכולים לנהל את הליך בחירת המנכ"ל ללא הפרעה. התשלום ליונס היה בקיום תנאי חוזהו במלואו ובהסכמתם להשקיע בקרן שהקים כ-5 מיליון דולר. יונס הספיק לגייס מגופים נוספים סכום כולל של 38 מיליון דולר. היעד שלו היה לגייס לפחות 75 מיליון דולר, אך הוא לא הצליח לעמוד ביעד.
לפני כמה שבועות הגיעה ההצעה להתמנות למנכ"ל המזרחי, במקום ויקטור מדינה. יונס שעדיין מקבל שכר מהבנק ומשתמש ברכב הוולבו שהועמד לרשותו ובטלפון סלולרי של הבנק, ניהל כבר בדצמבר 2003 מגעים עם הבנק לסיום יחסי עובד מעביד ביניהם.
בבנק טוענים כי יונס פנה לבנק בבקשה להוון את כל הסכומים המגיעים לו ולסיים את ההתקשרות, ביודעו שההצעה מהמזרחי כבר מונחת, ומתוך חשש שאולי לא יקבל את הכסף אם יקבל את התפקיד. בסביבתו של יונס טוענים כי הוא רק ניסה למנוע ניגודי אינטרסים, ולכן העדיף לסיים את ההתקשרות.
בפועלים ניסו ללכת לקראתו ולהגיע להסדר, אבל איש בבנק לא ידע שיונס כבר מכין את תפקידו הבא בבנק המזרחי. לכן, כאשר התברר לנחמה ודנקנר שיונס מתמנה למנכ"ל בנק המזרחי, הם זעמו. כשסיפרו להם אנשי הבנק על ההסדר שניסה יונס לתפור לקבלת יתרת שכרו כעת הם התפוצצו מזעם, והעבירו את הטיפול בעניין למחלקה המשפטית ולעו"ד נחום פיינברג.
נחמה מסרב לדבר על הפרשה. מקורביו טוענים כי הוא חש מרומה לאחר ששיכנע את חבריו בבנק להשקיע בקרן של יונס, והנה יונס פועל מאחורי גבו, ואפילו לא בא לבקש ממנו את ברכת הדרך. כמה מבעלי השליטה בפועלים ניהלו באחרונה שיחה בעניין יונס ואחד מהם אמר: "חשבתי שאלי השתנה אבל טעיתי". הכעס של אנשי הפועלים משקף גם תחושת חמיצות כלפי העובדה שיונס מצליח להסתדר לא רע מחוץ לבנק. יונס ידוע כאיש הכי מסתדר בעיר; אין כמוהו בלהסתדר. מרגע שעזב את משרד האוצר הוא מתגלגל בין ג'ובים נחשקים, זוכה למשכורות ובונוסים חלומיים, מרכולתו זוכה לביקוש גדול, וכל זה למרות המוניטין שיצאו לו בהתנהלותו האישית.
כשניהל את בנק כללי זכה לשכר ובונוסים בסכום של כ-15 מיליון שקל בחמש שנים. הוא זכה לבונוס של 600 אלף דולר מהברון רוטשילד כאשר זה מכר את בנק כללי, וגם לבונוס מהבעלים החדשים, קבוצת אינווסטק הדרום אפריקאית.
ההסכם הנוכחי שלו בבנק המזרחי, חלומי אף הוא: שכר חודשי של 192 אלף שקל, בונוסים בסכום של עד חצי מיליון דולר בשנה, אופציות הניתנות להמרה ל-2.5% מהון הבנק, פיצויי פרישה מוגדלים של 200% במקרה של פרישה מוקדמת והסכם לחמש שנים.
בעלי השליטה בבנק הפועלים סבורים כי תנאי השכר להם זכה יונס והדרך בה בחר לסיים את הקשר עמם, מאפשרים להם להימנע מתשלום שכרו בסך 3 מיליון שקל עד סוף חוזהו. לתחושתם, גם מבחינה ציבורית אין זה יאה שמנכ"ל בנק יקבל שכר והטבות כה גדולות משני בנקים. אבל יונס, למרות היותו אחד ה
נחמה נגד יונס: סיבוב שני, והפעם בלי חיוכים
סמי פרץ
21.3.2004 / 7:35