ביה"ד לעבודה דחה תביעה נגד סמכותה של הממונה על עבודת נשים להתיר פיטורי עובדת בהריון

בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב דחה תביעה שעסקה בסמכותה של הממונה על עבודת נשים במשרד העבודה להתיר פיטורי עובדת בהריון.



התובעת עתרה בדרישה להורות כי פיטוריה בטלים מכיוון שפוטרה בהיותה בשמירת הריון. התובעת הועסקה על ידי משלחת הביטחון בניו יורק מסוף 1995. מעמדה היה של עובד מקומי ישראלי. בין הצדדים נחתמו חוזי עבודה שונים, שהאחרון ביניהם הסתיים בסוף 1999. בעקבות התערבות השגריר לטובתה, לאחר שלטענתה "הפעילה קשרים", הוארכה העסקתה במספר חודשים. בפברואר 2000, בהיותה בשמירת הריון, הופסקה עבודתה, זאת לאחר שהתקבל היתר מהממונה על עבודת נשים.



התובעת טענה כי נפלו פגמים בהחלטת הממונה על חוק עבודת נשים מכיוון שהתעלמה מהנסיבות המיוחדות בעניינה - היותה בשמירת הריון וכתוצאה חוסר יכולתה לשוב לארץ, פיטוריה גרמו לביטול אשרת השהייה שלה בארה"ב והפיכתה לשוהה בלתי חוקית. בנוסף טענה התובעת כי הממונה לא התחשבה בעובדה כי פיטוריה הותירו אותה ללא ביטוח רפואי. התובעת טוענת כי הממונה שגתה במכלול שיקוליה, בכך שסברה כי הנימוק היחיד אותו עליה להביא בחשבון היא השאלה האם הפיטורים קשורים להריון, וכי לא שקלה את כל השיקולים הרלוונטיים.



נציגי משרד הביטחון טענו כי לא היה צידוק להמשיך להעסיק את התובעת מכיוון שתמה תקופת העסקתה במשלחת וכי סיום העסקתה נעשה על פי הדין, בתום לב וללא קשר להריונה. עוד נאמר כי לעתים רחוקות מאריכים חוזה העסקה של עובד מקומי ישראלי מעבר ל-5 שנים.



התובעת טענה בתגובה כי הארכה זו אינה יוצאת דופן, והוסיפה כי כל התהליך בו התקבלה ההחלטה שלא להאריך חוזה העסקתה לא היה תקין.



הממונה על עבודת נשים טענה כי הגיעה, לאחר הבדיקות שעשתה, למסקנה כי לא היה קשר בין סיום העסקתה של התובעת לבין הריונה.



השופטת, מיכל לויט, ציינה בהחלטתה כי כאשר פיטורים של אישה הרה נעשו לא מסיבת הריונה ולא בקשר להריונה אלא בשל סיבה אחרת שאינה קשורה להריון, רשאי השר הממונה להתירם, ולגביהם הגנת המחוקק אינה אבסולוטית, אלא מסויגת. ביה"ד ציין בהחלטתו כי החלטת המפקח אם להתיר פיטוריה של עובדת בהריון היא החלטה שלטונית, וכי בית הדין לא ימיר את שיקולי הרשות המוסמכת בשיקוליו ולא יתערב בהחלטת הרשות המוסמכת לשנותה, כל עוד פעילותה, שיקוליה והחלטתה נעשו וניתנו באופן ענייני, בסבירות, במידתיות בתום לב ובמסגרת הסמכות על פי דין.



ביה"ד דחה את התביעה, וציין כי לא השתכנע כי נפל פגם כלשהו באי הארכת העסקתה של התובעת, וכי לא נפל פגם בהליך שהוביל להחלטה זו. עוד קבע ביה"ד כי החלטותיה של הממונה במקרה זה לא לקו בחוסר סבירות, בוודאי לא במידה שתחייב התערבותו, וכי לא נמצא פגם בשיקוליה של הממונה בהקשרים השונים שהעלתה התובעת. עוד ציין ביה"ד כי ניתן היה לצפות כי התובעת תכלכל צעדיה ותיערך לקראת סיום ההעסקה הצפוי והידוע מראש - בנוגע לכל ההיבטים שהעלתה בתביעתה.