הקהילה העסקית הצרפתית רוצה שליטה בתקשורת

מה מידת העצמאות של התקשורת הצרפתית? שתי קבוצות מערכות ביטחון גדולות, לגארדר ודסו, ושתי קבוצות מוצרי יוקרה, LVMH ופינו פרנטן רדוט (PPR), כבר שולטות בחלק גדול מהעיתונות. בקרוב יגדל הנתח שלהן עוד יותר. סרז' דסו, אחד מהאנשים העשירים ביותר בצרפת ובעל השליטה המרכזי בדסו, עומד לרכוש את סוקפרס, קבוצת מדיה עם 70 כותרים בצרפת ובלגיה, כולל עיתון הדגל הצרפתי השמרני "לה פיגארו".



העסקה של דסו, שתהפוך אותו לאיל עיתונות אמיתי, אינה מפתיעה, אם כי עד לאחרונה התנגדה משפחת המייסד רובר ארסאן, שמת ב-1996, לניסיונות של דסו להשתלט על הקבוצה. אלה החלו בינואר 2002 כשדסו רכש 30% מהחברה מקבוצת ההשקעות הפרטיות האמריקאית קרלייל. כעבור שבעה חודשים הוא הלווה לסוקפרס 230 מיליון יורו (225 מיליון דולר) לרכישת קבוצת המדיה ל'אקספרס-ל'אקספנסיון מוויוונדי יוניברסל. מצוקת המזומנים של סוקפרס לא נפתרה, ולכן היא לא עמדה בפירעון ההלוואה ב-31 במארס. כתוצאה מכך תומר ההלוואה באופן אוטומטי למניות סוקפרס, וכך יחזיק דסו 50% מהקבוצה. בני משפחת ארסאן כבר הסכימו למכור את חלקיהם ב-50% הנותרים, לבד מאחת - אוד רואטר, נכדתו בת ה-23 של ארסאן, שמחזיקה ב-13% מסוקפרס.



עלייתו של איל מדיה חדש בצרפת תכה גלים. עיתונאים מודאגים מהגישה הפוליטית האולטרה-ליברלית שלו. חששות בדבר התערבות בתכנים גברו לאחר שתיאר את סוקפרס ככלי שיסייע לו להפיץ רעיונות "בריאים". יתר על כן, בעבר זעם דסו על סיקור ביקורתי של קבוצתו שלו. "לסרז' דסו, כמו לאביו מרסל, יש גישה יחסית לעצמאות התקשורת", אומר פרנסואה באוסרי, מזכ"ל האיגוד המקצועי המרכזי של העיתונאים בצרפת, SNJ. בשנות ה-60 נהפך מרסל דסו, מייסד קבוצת מערכות הביטחון, לבעלים פטרנליסטיים במיוחד של כמה עיתונים אזוריים קטנים.



לא רק דסו עשוי לנסות להשפיע על הקו האדיטוריאלי או על הסיקור של הפעילויות האחרות שלו. במאי 2003 התפטרו חמישה עיתונאים מהעיתון הכלכלי היומי "לה טריבון" בשל התערבות אדיטוריאלית, לכאורה, של הבעלים ברהר ארנו, מנכ"ל LVMH. העיתונאים מחו על כפולת עמודים שהוקדשה לספר ביקורתי על יריבו של ארנו, פרנסואה פינו, ראש PPR. פינו הוא הבעלים של השבועון השמרני רב ההשפעה "לה פואן". הוא רכש נתח קטן ב"לה מונד" בשנות ה-90. בעקבות זאת דיווחיו על PPR אינם נתפשים כרציניים.



יתר על כן, עיתונים הנשלטים בידי אנשי עסקים שמתפרנסים בעיקר מחוזים ממשלתיים אינם ידועים בסיקור חסר פניות של הממשלה. פעילות הביטחון של דסו ולגארדר תלויה במידה מסוימת במדינה, אם כי לגארדר הופכת את עצמה בהדרגה לקבוצת מדיה טהורה. אך גם פעילות המדיה של דסו ולגארדר תלויה ברצון הטוב של הממשלה, מכיוון שעיתונים צרפתים רבים נסמכים על הכנסות מפרסום של חברות בשליטה ממשלתית. המדינה גם מסבסדת עיתונים אזוריים קטנים, ורבים מהם לא היו יכולים לשרוד בלי הסיוע הזה.



הסכנה האמיתית היא שהעיתונות הצרפתית תלך בדרכה של העיתונות האיטלקית, שם נשלטים מרבית העיתונים בידי עסקים גדולים והממשלה מפעילה לחץ לא מתון על העורכים. יצרנית המכוניות פיאט היא הבעלים של היומון "לה סטמפה" שיוצא לאור בטורינו. התאחדות המעסיקים של איטליה קונפינדוסטריה היא הבעלים של "איל סולה 24 אורה", היומון הכלכלי החשוב ביותר במדינה. קבוצת ההוצאה לאור ריצולי שולטת בעיתון המוביל במדינה "קוריירה דלה סרה". במאי 2003 נראה היה כי ראש הממשלה סילוויו ברלוסקוני, שמשפחתו שולטת כמעט בכל ערוצי הטלוויזיה המסחריים במדינה, הביא להתפטרותו של עורך "קוריירה דלה סרה", פרוצ'יו דה בורטולי.



אלא אם רואטר תממש את זכות הסירוב הראשון שלה לרכישת מניות בני משפחת ארסאן האחרים בסוקפרס - והסבירות לכך נמוכה - יהיה דסו הבעלים של 80% מהקבוצה עד הקיץ. ייתכן כי רואטר תסכים להצעת הרכש של דסו, בסך של 100 מיליון יורו, עבור מניותיה. כבר כעת, אומר בואסרי מ-SNJ, חסרה העיתונות הצרפתית את הטון החצוף של העיתונות הבריטית. עלייתו של איל עיתונות חדש עלולה להביא אותו לנקוט גישה עוד יותר מתרפסת בפני האנשים החזקים בפוליטיקה ובעולם העסקים הצרפתי.