שכר הבנקאים - משכורות הענק נוחות לכולם

יו"ר דירקטוריון גזית-גלוב, חיים כצמן, אמנם כבש את ראשות טבלת השכר בחברות הבורסאיות, אבל כקבוצה אין תחרות לראשי הבנקים. הבנקאים הם ליגה בפני עצמה: מתוך 100 בעלי השכר הגבוה ביותר, לא פחות מ-19 הם בנקאים עם שכר של 380-170 אלף שקל. בחודש, לא בשנה.



כמו רוב החברות במשק, הבנקים אמנם הציגו ב-2003 תוצאות משופרות ביחס לביצועיהם ב-2002, אבל לשכר של הבנקאים הבכירים אין שום קשר לכך. רמות שכר הלקוחות מאמריקה הם נורמה בת שנים רבות בקרב הבנקאים הבכירים. אלה נהנו מרמות שכר דומות גם בשנתיים האחרונות, שבהם הרווחים נשחקו עד דק, אפילו כאשר נגיד בנק ישראל לא היסס לדבר על אפשרות של קריסת בנק גדול.



את תשומת הלב הגדולה בקרב מקבלי השכר מיקדו כמובן סיפורים יוצאי דופן על חבילות פרישה נדיבות, כמו זו של יו"ר הבנק הבינלאומי היוצא, שלמה פיוטרקובסקי, עם שכר חודשי של 719 אלף שקל. אבל השאלה האמיתית היא מדוע הסטנדרד בענף הזה כל כך גבוה.



מילא המנכ"לים של הפועלים ולאומי - שתי החברות הגדולות במשק - אבל האם יש צורך לשלם לכל חבר הנהלה בבנקים הגדולים בין 150 ל-200 אלף שקל בחודש? והאם מנכ"ל של בנק קטנטן כמו בנק ירושלים, המציג רווח שנתי של 20 מיליון שקל בלבד, צריך לקבל שכר של 182 אלף שקל לחודש?







150 אלף בחודש לא מספיקים?



למרות הנטייה להתלהם ולזעוק מיד חמס, התשובה לשאלה אינה חד משמעית. ראשית, שניים מהבנקים הגדולים, לאומי ודיסקונט, הם עדיין בנקים ממשלתיים. גליה מאור מבנק לאומי היא ללא ספק מנהלת מוכשרת ולגיורא עופר מבנק דיסקונט מגיעה מלה טובה על החזרה לרווחיות - אבל שכר של 251 אלף שקל לחודש למאור ו-308 אלף שקל לחודש לעופר תמורת עבודה בשירות הציבורי נראים קצת מנופחים.



האם עופר לא היה מסכים לכהן כמנכ"ל בנק דיסקונט גם עבור, נניח, 150 אלף שקל לחודש? הטענה שתמיד נשמעת היא שגם בנק ממשלתי צריך את המנהלים הכי טובים כדי להתחרות, אבל הניסיון והשכר של עופר מוכיחים כי דווקא הבנקים הממשלתיים הם שמושכים לעתים את רמות השכר כלפי מעלה.



שנית, הבנקים הם באופיים גופים גדולים ושמרניים, ולא דורשים בדרך כלל מנהלים עם שאר רוח, יזמות או חוש עסקי יוצאי דופן. בנקאים רבים, לרבות בדרגים הגבוהים של המערכת, הם במקרים רבים פקידים אפורים שהגיעו למעמדם בזכות ותק, ניסיון ותמרון מוצלח בפוליטיקה הפנימית של הבנק.



הניסיון של בנק הפועלים, שלאחר פרישתו הפתאומית של אלי יונס התנהל במשך חודשים רבים מבלי שהמערכת יודעת מי יהיה המנכ"ל הבא, הוכיחה שבנק הוא גוף גדול וכבד המתנהל כמעט באופן אוטומטי. שלא לציטוט, יש בנקאים המוכנים להודות שבנקים הם אניות גדולות וכבדות, אשר כמעט ואינן מושפעות מזהותו של המנכ"ל ובוודאי שלא מזהות הפקידים שמתחתיו.



שמרנות אין קץ



האם מישהו באמת זוכר שמות של מנכ"לים בעלי חזון אשר "עשו את הבנק"? יעקב לוינסון בהפועלים וארנסט יפה בלאומי ניווטו את הספינות שלהם לאן שרצו, אבל הם כיהנו לפני יותר מ-20 שנה כשהכל היה יותר קטן.



שלמה פיוטרקובסקי היה ללא ספק "מר הבנק הבינלאומי", הוא היה נועז והניע את הבנק הבינוני שלו לכיוונים חדשים. פיוטרקובסקי גם זכה בשל כך לככב במשך מספר שנים בראשות טבלת השכר. אבל דווקא עם סיום כהונתו התברר שההצלחה שלו מאוד חלקית. היו לו הצלחות רבות בצמיחה של הבינלאומי, אבל גם כשלונות צורבים עם מיזם כרטיסי האשראי אלפאקארד ועם אשראים עצומים שנתן לסקטור העסקי ולטייקונים מפוקפקים כמו גד זאבי.




לעומתם, הכוכב הנוכחי ויקטור מדינה מתגאה בעיקר בשמרנות אין קץ ובעובדה שלא נפל, כמו שאר הקולגות, במלכודת של אשראי הנון-ריקורס לרכישות שליטה ממונפות. אבל האם שמרנות, ויש שיאמרו קיפאון, מצדיקה שכר של 381 אלף שקל?



בהנהלות הבנקים ממהרים לספק תשובה חיובית, ולהזכיר שהפועלים, המזרחי, הבינלאומי ואגוד הם בנקים פרטיים, שבהם שכר המנכ"ל וההנהלה נקבעו על ידי ה"שוק החופשי" - בעל הבית בוחר את המנהלים על בסיס תכתיבים של ביקוש והיצע לעובדים הבכירים. אלא שהטיעון הזה נכון רק בחלקו.



בניגוד להגיון הפשוט, לבעלי הבית דווקא מתאימה רמת השכר הגבוהה של הבנקאים. בדרך זו יכול נציג בעל הבית, בתפקיד היו"ר, למשוך מהבנק כספים באמצעות שכר גבוה, גם אם המחיר הוא תשלום עוד כמה שקלים מיותרים לכמה מנהלים. בבנק הפעולים, למשל, משכו ב-2003 היו"ר, שלמה נחמה, שכר חודשי של 381 אלף שקל, ואילו סגן היו"ר, דני דנקנר, הסתפק בתלוש חודשי של 288 אלף שקל. להבדיל מהכספים של החברה המשפחתית או של חברת האחזקות, שהושקעו ברכישת השליטה, כאן מדובר בכסף מזומן הזורם בכל ראשון בחודש לחשבון האישי. ובכל זאת: מאחר שההפרש בין שכר גבוה לשכר גבוה מאוד עבור מנכ"ל או סמנכ"ל בנק הוא זניח במונחים של בנק - יעדיפו בעלי בנקים להעסיק את מי שהם חושבים כמתאימים ביותר.



מס שפתיים



בשורה התחתונה, שכר הבנקאים גבוה עד כדי גיחוך כי המצב הנוכחי מתאים לכולם. בבנקים הממשלתיים מדובר ברכוש נטוש שבו המנהלים עושים כבשלהם. בבנקים הפרטיים אין לבעלי המניות עניין לחסוך כמה מיליוני שקלים בהוצאות השכר, סכום פעוט ביחס לגוף המעסיק אלפי עובדים, אם זה משמש כאמצעי לגרוף סכומים גדולים לעצמם.







באופן מסורתי, משכורות ראשי הבנקים מרגיזים את שאר העובדים ואת הציבור, ומדי שנה ממהרים הפוליטיקאים להראות שהם קשובים לעם ולנהל דיון בעניין. גם השנה החליטה ועדת הכספים לקיים דיון שכזה, ויו"ר הוועדה, אברהם הירשזון, הודיע כי יתבע משר האוצר להגיש הצעת חוק לקביעת שכר מקסימום לגופים בבעלות המדינה כמו בנק דיסקונט ובנק לאומי. שר האוצר נתניהו גם הוא לא החמיץ את ההזדמנות ויצא בהצהרות פופוליסטיות על רווחי הבנקים ושכר הבנקאים.



שאלה אמיתית של צדק חברתי לא קיימת כאן, שכן הגבלת שכר המנהלים רק תעשיר את בעלי ההון ובעלי המניות הגדולים על חשבון השכירים - הנהנים בסופו של דבר יחד עם המנהלים מהזחילה של השכר כלפי מעלה.



אבל גם זה מס שפתיים המיועד לציבור, והמסתיר צביע