לשור הזועם יש סדר יום משלו

סנט אגתה



למורנו קונטי יש משקפי שמש של רייבאן וחיוך של שחקן קולנוע. "בונז'ורנו", הוא אומר ומגיש בעדינות את כרטיס הביקור שלו. "נהג הניסוי של למבורגיני" כתוב שם, ואנחנו צועדים בשקט לעבר מגרש החניה בסנט אגתה שבאיטליה. המפלצת הצהובה ממתינה בפינה. קונטי מניף את דלת הנהג לכיוון השמים, זורק רגל ימין לאזור הדוושות ומחליק באלגנטיות למושב הנהג - כאילו זו פיאט מולטיפלה ולא מכונית ספורט בגובה דשא, עם מרווח כניסה שמזכיר חרך ירי. עכשיו תורי. אני מניף את הדלת הכבדה למדי, מתכופף, כמעט נחבט בקורת הגג, מקפל את הגב, מקווה להשתחלות חלקה, אבל קורס פנימה ונופל על מושב העור בקול חבטה. קונטי מחייך בהבנה.







הדגם נקרא למבורגיני מורצ'לאגו. המנוע - 12 בוכנות ו-6.2 ליטרים - משחרר 580 כ"ס. מורצ'לאגו משתייכת למועדון מצומצם ומיוחס של מכוניות שחוצות את קו ה-200 מייל לשעה (320 קמ"ש). המכונית הוצגה ב-2001 והיא מחליפה את למבורגיני דיאבלו כמכונית הבכירה של המפעל האיטלקי הקטן, ששייך מ-1998 לאאודי מקונצרן פולקסווגן. באופן מסורתי בלמבורגיני קוראים למכוניות על שם שוורים מפורסמים. מורצ'לאגו, "עטלף" בספרדית, היה שמו של שור שגילה אומץ והצטיינות מיוחדת בקרבות ב-1879. המחווה הנדירה של המטאדורים היתה לחוס על חייו.



לפני נסיעת המבחן אני מתבקש לחתום על שני טפסים. הראשון קובע שחברת למבורגיני לא אחראית אם אני אפצע או אמות. השני קובע שאני אחראי לכל נזק שייגרם למכונית. ללא שום היסוס אני חותם על שניהם.



בתוך המכונית. חגורת בטיחות חובה. אני שולח יד למקום הצפוי ומגשש אוויר. חופר עם האצבעות בדופן הפנימית של המכונית ולא מוצא חגורה. מושב הדלי שאני נתון בתוכו מונע סיבוב חופשי לצדדים. קונטי שוב מחייך את החיוך שלו ומושיט לי את החגורה, שתלויה הפוך, כלומר מתחילה משמאל ולא מימין. עכשיו הוא מניע. ה-V12 שמאחורינו רושף, נוהם ומרעיד את כל המכונית. אם זה רעש, אני מוכן לצרוב אותו על דיסק. ובכל זאת, לא ברור איך למבורגיני מצליחה לעמוד בתקני הרעש המחמירים של ארצות הברית ואירופה.



מורצ'לאגו היא המכונית הראשונה בהיסטוריה של למבורגיני עם תיבה בת שישה הילוכים. ההילוכים מסודרים בכלוב מחורץ, ממש כמו באוטובוס ליילנד טייגר משנות ה-60. הנהג מזיז בתוך החריצים את המוט שבראשו גולת אלומיניום חלקה, ואין מקום לטעויות.



הילוך ראשון. נקישה חדה. המפלצת נעקרת מהמקום. הכבישים סביב המפעל בסנט אגתה שבחבל בולוניה צרים במיוחד. חמישה ימים קודם ירד חצי מטר שלג. עכשיו השדות לבנים, הכבישים נקיים ואפילו יבשים ברובם. רמזור אדום. המנוע משמיע קול של סיר לחץ מבעבע. מערכת ההנעה לכל הגלגלים, שמכילה גם דיפרנציאלים מוגבלי החלקה, לא משאירה למכונית ברירה והיא מוטחת קדימה. ווררראם, בום, ווררראם, בום, ווורראם, בום.



עכשיו אנחנו ברביעי, 4,000 סל"ד, בערך 180 קמ"ש. ה"בום" מתרחש בכל החלפת הילוך כשהגולגולת שלי נזרקת קדימה עם ההרפיה מדוושת הדלק, ואז נזרקת אחורה ופוגעת במשענת כשקונטי לוחץ שוב על הדוושה והתאוצה מתחדשת. את עמודי החשמל שחולפים בצד כבר אי אפשר לספור. שורות הגפנים בצדדים מותכות לבלילה אחת. קונטי לא מפסיק להאיץ. ב-130 קמ"ש מתרומם אוטומטית הספוילר האחורי ומתייצב בזווית של 50 מעלות. מעל 220 קמ"ש הוא זז לזווית של 70 מעלות, שמשפרת את ההצמדה של המכונית לכביש.



ממול מצעד של מכוניות פיאט מקומיות. הנהגים הכפריים לא מתרגשים. גם קונטי אדיש. זאת העבודה שלו והוא עושה אותה כבר כמעט 30 שנה. רק כשהוא עוקף ארבע מכוניות על פס לבן וחוזר לנתיב מילימטר לפני משאית, הוא מצליח לסחוט ממישהו הבהוב עצבני באורות. "מי הפייבוריטית שלך?" אני שואל ומקבל תשובה מיידית: "למבורגיני קונטאש 5000S, צבועה אדום, עם פנים לבן".



פרופורציות של צלחת מעופפת



לקראת הכביש המפותל מנתק קונטי את בקרת המשיכה של המכונית (TC) ומפטיר ביובש, "אני מעדיף כך". בזינוק מהצומת הבא הוא רוצה להדגים לי החלקת כוח. הצמיגים - 245/35/18 מלפנים, 335/30/18 מאחור, פירלי P0 רוסו - צורחים. קונטי לא מרפה מהדוושה, אבל לשור הזועם יש סדר יום משלו והוא עושה ספין מושלם. קונטי מסרב להסמיק, אבל אני שומע "או-לה-לה" קטן.



פתאום הוא עוצר בצד, מושיט לי מסטיק להרגעה ואומר "עכשיו אתה". אני בולע את הרוק, מניף את הדלת, חובט את הראש, מעקם את הגב, יוצא לאוויר הקר, מקיף את המכונית לצד השני וקורס פנימה בחבטה. "זה בסך הכל אוטו, קופסה עם גלגלים, מכשיר לעבור מנקודה א' לנקודה ב'", אני ממלמל לעצמי, מכוון את המראות, מושך את ההגה ומוצא סוף סוף את החגורה.



המצמד כבד יותר ממכונית סטנדרטית, אבל לא נורא. הילוך ראשון. נקישת מתכת במתכת. כף רגל ימין לוחצת ביראה על הדוושה, וההיכל הקדוש שמאחורי מתחיל לדבר. אני משתדל לא להרגיז אותו ולוחץ בעדינות. אבל הוא - כנראה מישהו כבר עיצבן אותו הבוקר - נוהם חזק, מעלה ומוריד סל"ד כרצונו. ככה זה, מפטיר קונטי, זה בגלל מערכת ניהול המנוע. הילוך ראשון, 4,000 סל"ד, 80 קמ"ש. אני רק במחצית הדרך לקו האדום וכבר עומד לרשותי יותר כוח מאשר ברוב המכוניות בעולם. בשבילי זה מספיק. אני מוכן לקחת את הכוח הזה הביתה ולבלות אתו את שארית חיי. אבל הגיע הזמן להעביר לשני.



המצמד דורש לחיצה מוחלטת, ממש עד הרצפה. 150 קמ"ש. שלישי. 180 קמ"ש. צומת מתקרב. אני דורך על הדוושה האמצעית. אין כאן הרבה רגש, אבל העוצמה אדירה והמפלצת עוצרת. אני מנסה לראות אם מישהו מגיע מהצדדים. שדה הראייה קלוש. קונטי מציץ ומסמן "אוקיי".



אנחנו נכנסים לעיירה מנומנמת, צ'נטו. הרחובות צרים ומרוצפים באבנים קטנות. קונטי מעביר את הפיקוד האלקטרוני של בולמי הזעזועים למצב 4, כלומר "נוחות". מובן שאין לזה שום השפעה. הלמבורגיני, כינוי חיבה "למבו", היא בטון מזוין. אני עוצר לצילומים במרכז הכפר. כמה זקנים חולפים במדרכה הסמוכה ובקושי מביטים במכונית. אני, לעומת זאת, לא יכול להוריד ממנה את העיניים.



הפרופורציות הן של צלחת מעופ