ביה"ד לעבודה קבע כי על חברת "השמירה" להגדיל פיצוי הפיטורים של עובד שפוטר לאחר שהגיש תביעה נגדה

בית הדין הארצי לעבודה קיבל באופן חלקי ערעורו של עובד חברת "השמירה" לשעבר, וקבע כי על החברה להגדיל פיצויי הפיטורים שישולמו לעובד, מכיוון שפוטר בעקבות הגשת תביעה נגד החברה.



המערער, באמצעות עו"ד אלכס ספינרד, כמאבטח בחברת השמירה החל ממאי 1991 עד לפיטוריו בפברואר 1994. בית הדין האזורי לעבודה קבע כי מהעדויות שהובאו בפניו עולה שהמערער פוטר מכיוון שתבע את חברת השמירה. בית הדין קבע כי פיטוריו של המערער נעשו שלא כדין וחייב את החברה בתשלום פיצויים של 8,000 שקל. המערער טען כי הפיצויים נמוכים בהשוואה למסכת פיטוריו וטעמיה הפסולים.

בית הדין הארצי קבע כי פיטוריו של עובד כסנקציה על כך שהגיש תביעה כנגד מעסיקו פסולים ואסורים, וכי פיטורים כאלה נגועים בהפרת זכות היסוד של המתדיין למיצוי הדין בערכאות ובפגיעה מהותית בה וכמוה כפגיעה בזכות לשוויון ולחופש התארגנות של העובדים.



עוד ביקר ביה"ד את ה"מדיניות" הנוהגה בחברת השמירה, כפי שבאה לידי ביטוי בעדות שהושמעה בפני ביה"ד, לפיה אין להתיר המשך עבודתו של עובד שהגיש תביעה כנגדה. ביה"ד קבע כי פגיעה מהותית ועמוקה זו בזכויות יסוד של העובד, עשויה היתה לגרום לביטול עצם הפיטורים. משלא נתבע סעד זה, יש להטיל על החברה תשלום פיצוי הולם למערער בגין פיטורים שלא כדין.

ביה"ד הארצי לעבודה פסק כי על החברה לשלם למערער סכום נוסף של 6,000 שקל בגין פיצויי פיטורים, ו-3,500 שקל הוצאות משפט.



בית הדין הארצי דחה את תביעתו של המערער לתשלום הפרשי שכר. המערער תבע מהחברה הפרשי שכר, בטענה שהשכר ששולם לו, 6.9 שקלים לשעה, היה נמוך מהשכר שהובטח לו - 10 שקל לשעה. בית הדין האזורי קבע שהתובע לא הצליח להוכיח קיומה של הבטחה מפורשת לפיה שכרו יעמוד על סך של 10 שקל לשעה. עוד טען המערער כי חברת השמירה חתמה על הסכמים בהם חויבה לשלם למאבטח מסוגו שכר של 10 שקל לשעה. הסכמים נחתמו, לטענתו, עם הסוכנות היהודית ועם החברה למשק וכלכלה של השלטון המקומי. ביה"ד קבע כי המערער לא הצליח להוכיח קיום של הסכמים אלו.

ביה"ד הארצי קיבל קביעתו של ביה"ד האזורי בנקודה זו, ודחה תביעתו של המערער לתשלום הפרשי שכר.