בג"ץ: הורי ילדים מוגבלים יקבלו סיוע לשלב ילדיהם בחינוך הרגיל

מתן שירותי סייעות לילדים המשולבים בחינוך הרגיל הוא רק אחת מדרישות העותרים. לב העתירה היא הדרישה שילד עם מוגבלות שמשתלב במערכת החינוך הרגילה יקבל לידיו את התקציב שהוא זכאי לו אילו היה מושם בחינוך המיוחד. תלמיד במסגרת החינוך המיוחד עולה למערכת עד פי שמונה מילד עם מוגבלות המשולב בחינוך הרגיל (כ-5,000 שקלים ברגיל לעומת 40 אלף שקלים במיוחד, לפי דו"ח מבקר המדינה). למרות זאת, טוענים ההורים העותרים, ניכרת מדיניות עקבית מצד משרד החינוך להפנות כמה שיותר ילדים לחינוך המיוחד, ולהקצות כמה שפחות כסף ושירותים בצורת שעות סייעת לילדים המשולבים בחינוך הרגיל.



בנוסף, שיטת התקצוב כיום לילדים שמשתלבים במערכת הרגילה אינה מתחשבת כלל בילד ובצרכיו, אלא בנויה כנוסחה הכוללת את מספר הכיתות בבית הספר וכמות התלמידים בו. מכאן נובע מצב ולפיו ילדים המשתלבים בחינוך הרגיל מקבלים הרבה פחות תקציב ושעות סיוע ממה שהם זקוקים לו, וממה שמקבלים ילדים הלומדים בחינוך המיוחד. את ההפרש נאלצים לממן ההורים. ומי שאינו יכול לממן, יאלץ ללמוד בחינוך המיוחד גם אם אין הדבר מתאים לנתוני התפקוד של ילדו.



לפי נתוני משרד החינוך, כ-42 אלף תלמידים לומדים במסגרות החינוך המיוחד וכ-60 אלף בחינוך הרגיל. מתוך סך 2.2 מיליארד שקלים המוקצים לנושא החינוך המיוחד, רק 401 מיליון מוקצים לשילוב תלמידים בחינוך הרגיל. מתוך כ-3,000 משרות של סייעות, רק 850 מוקצות לתלמידי השילוב.



מנהלת האגף לחינוך מיוחד, רות פן, דוחה על הסף את הטענות בדבר קביעת עובדות בשטח מצד האגף ועל מדיניות אנטי-שילובית שלו. לטענתה, כדי ליישם את חוק השילוב במלואו יזדקק המשרד לתוספת תקציב. עוד טוענת פן כי מבחינה מקצועית, סייעות אינן פתרון טוב שכן הן אינן מקצועיות מספיק, וכי הילד עלול לפתח בהן תלות. "תקציב הסייעות לשנה הבאה יישאר כמו שהוא", אומרת פן, "מקצועית, אני לא מוכנה לקבל את האמירה שלא ייתכן שילוב בלי סייעות. בסופו של דבר, הקביעה מי צריך סיוע היא עניין לאנשי המקצוע".